saritflainהלוואי ותרוצו לקרוא את הספר הזה.
“שקרים הכרחיים”, ספרה של דיאן צ’מברלין (תרגום שירי שפירא, סדרת “עין טובה” הוצאת “עם עובד”) הוא ספר שזכה ממני להצמדת מילת תואר שמעולם לא הצמדתי לספר-חשוב.
במשך השבוע שקראתי אותו הוא הפך לי את הקרביים, הסתובב לי בראש ועורר דילמות מוסריות מורכבות, כמותן לא פגשתי מאז למדתי בקורס “דילמות מוסריות”.
כל זה לא היה קורה אם הוא היה רק “חשוב”.
זה קרה כי כל הגורמים שחברו לכך יצרו מארג משובח.
עוד ארחיב בעניין.
מעט על העלילה של “שקרים הכרחיים” ללא ספוילר.
ג’יין היא אישה צעירה מאוד בשנות השישים, נשואה טרייה לרוברט.
השניים חיים בצפון קרולינה. היא עובדת סוציאלית. הוא רופא ילדים.
ג’יין לא חייבת לעבוד למחייתה, ובעלה אף מתנגד לכך באופן עקרוני, אבל מבין שכך היא תהיה מאושרת והוא רוצה באושרה.
עם זאת, הוא מתוסכל מכך שהוא משלם מחיר חברתי על כך שאשתו עובדת.
כבר כאן מראה צ’מברלין שהיא לא מתכוונת לכתוב ספר מטיף ולתאר את הדברים בצורה שטחית.
שחור- לבן לא מתקיים בספר הזה.
במרחק קטן מאוד מביתם, חיות משפחות במטעי הטבק, ללא מים זורמים או חשמל, בעוני מחפיר.
כולם, כולל ילדים, עובדים במטע, תמורת מגורים.
אייבי, בת חמש עשרה בלבד, היא המבוגר האחראי במשפחתה.
סבתה, חולת סוכרת ודלקת מפרקים, מזניחה את בריאותה ומתקשה לתפקד.
אחותה המבוגרת ממנה בשנתיים, בעלת תפקוד שכלי גבולי, אם לא נשואה לפעוט בן שנתיים, כנראה גבולי בעצמו, ונמצא תחת סיכון מתמשך.
באותה התקופה נהוגה הייתה בצפון קרוליינה מדיניות האאוגניקה.
זוהי מדיניות שאפשרה למדינה לבצע ניתוחי עיקור באוכלוסיות מסוימות.
מי הן אותן אוכלוסיות?
כל מי שעיקורו נחשב “טובת הציבור”- “רפי שכל”.
שתי הגדרות גמישות מאוד, אשר גרמו לכך שאלפי נערות ונערים עוקרו כנגד רצונם ולעתים ללא ידיעתם.
כשג’יין ואייבי נפגשות, עומדת ג’יין בפני דילמה קשה.
הסיפור, אשר מבוסס על פרשה אמיתית ,מסופר בשני קולות- קולותיהן של ג’יין ואייבי.
לקראת סוף הספר נוסף קול שלישי.
על הכתיבה של צ’מברלין
לפני הכל, “שקרים הכרחיים” כתוב היטב.
דיאן צ’מברלין יצרה דמויות עגולות, מורכבות, נוגעות ללב.
גם “הרעים” מובנים לנו, ולעתים אף מעוררים חמלה.
גם דמויות המשנה עגולות.
לאורך כל הסיפור היא מצליחה להראות לא רק את עולמן הפנימי המורכב, אלא גם את התקופה השונה כל כך מימינו.
כשג’יין מספרת לרוברט שהיא רואה באייבי משהו מעצמה, הוא ממש לא מבין איך זה אפשרי בכלל.
ג’יין היא שונה מרוח התקופה ביכולתה לראות בכל אדם את האדם שהוא.
בעיניי רוב האנשים, כולל המוחלשים עצמם, לא ניתן בכלל להשוות.
למרות הקושי הרגשי הגדול בידיעה שאלפים עוקרו כנגד רצונם, מצליחה הסופרת להימנע משיפוט.
היא מהווה מעין מצלמה לנעשה בחוץ וגם בתוך הנפש.
היא מעוררת דילמות כל כך מורכבות .
למעשה ניתן לומר שהיא מציפה המון סימני שאלה ואף סימן קריאה.
התאהבתי בכתיבה שלה כבר מההקדשה:
“מוקדש לנשים ולגברים אשר לא הייתה להם ברירה”
על התרגום של שירי שפירא
עבודתו של מתרגם היא שקופה לעתים.
הרי לא קראתי את המקור, ואיך אוכל להעריך את התרגום?
ובכל זאת ב”שקרים הכרחיים” מורגשת החוכמה של המתרגמת.
היא מצליחה להעביר משלבים לשוניים שונים.
“הקול” של אייבי נשמע שונה לגמרי מ”קולה” של ג’יין גם בזכות התרגום.
מעבר לכך, כאשר הקורא מרגיש מצד אחד שהקריאה בספר קולחת , כאילו נכתב במקור בעברית, ומצד שני הוא מרגיש בצפון קרוליינה, זו הצלחת המתרגמת, שירי שפירא.
על חשיבותו של “שקרים הכרחיים”
לכאורה מדובר בפרשה היסטורית. תודה לאל האאוגניקה חלפה מהעולם.
לכאורה, אנחנו יכולים לנשום לרווחה.
למעשה, “שקרים הכרחיים” מציף את מה שקורה כשאנשים הופכים להיות שקופים.
עוני אינו רק מחסור כלכלי, הוא גורם לשרשרת של בעיות והחלטות שמוחקות את האדם.
“שקרים הכרחיים” נותן צבע לאנשים השקופים הללו, ולא ,הצבע אינו בהכרח שחור.
הלוואי שכל איש טיפול באשר הוא יקרא את הספר הזה.
הלוואי שהוא יחשוב על כך שכוונתם הטובה של רשויות הטיפול מביאה לעיתים להרס.
הלוואי שרגע לפני שיחתמו על טפסים באשר הם ,יצליחו לראות את האדם מעבר לטבלת האקסל.
הלוואי שכל אדם באשר הוא יצליח לראות כך כל אדם באשר הוא.
הלוואי ותרוצו לקרוא את הספר הזה.