שרית פלין"זרות" הוא דוגמה מובהקת למקרה שאיפוק הוא כוח
"זרות" הרומן השלישי שכתבה ליהיא לפיד(הוצאת כתר) הוא הדוגמה המובהקת לכך שאיפוק הוא כוח.
על אף הנושאים הכואבים, היא לא לוחצת בכוח על דוושת הרגש.
היא מציירת סערות בעדינות של צבעי מים.
למרות זאת, ולא מעט בזכות זאת, "זרות" הוא רומן נוגע ללב ,שגרם לי להזיל דמעות.
מעט על העלילה של "זרות" ללא ספוילר
נינה היא נערה צעירה, המוצאת את עצמה בחדר מדרגות תל אביבי, יחפה, חבולה ולבושה שמלת מיני קרועה לאחר שנמלטה על נפשה.
מאחת הדירות יוצאת קשישה מבולבלת הטועה לחשוב שזוהי דנה, נכדתה, שחיה בכלל בארצות הברית.
כדי להציל את חייה נינה מתחזה לאותה דנה.
איתמר, בנה של כרמלה, לא מודע למצבה המדרדר של אמו, שקוע בבעיותיו האישיות ועם זאת הוא מרגיש שמשהו משונה מתחולל.
את השאר לא אגלה.
על הכתיבה של ליהיא לפיד
החמלה של לפיד ככותבת מורגשת והופכת לחמלה שלי כקוראת. שום דמות שם היא לא רק טובה, או רק רעה.(חוץ מרועי שגרם לי להתאהב בו קצת)
אפילו האיש המסוכן ממנו נמלטת נינה(זה לא ספוילר, זה מופיע כבר בעמודים הראשונים) מתגלה לקראת הסוף כמורכב ואנושי.
המורכבות הזו, החום והרגישות של הכותבת גרמו לכך שמהר מאד חדר לי הסיפור מתחת לעור ורציתי להגיע אל הדמויות כדי לחבק אותן.
הכתיבה של לפיד היא כמו מצלמה פנימית שנעה הלוך ושוב בין דמות לדמות, ובכל פעם מגלה לנו משהו חדש, והיא מצליחה לגרום לנו להזדהות עם כולן.(כמעט)
על מה הספר?
על זה שלפעמים ילדים עושים בחירות בחיים שנכונות להם ושוברות להורים את הלב.
על הצורך המשווע במשפחה מחד והכאב העצום שמשפחה מייצרת מאידך
על הכאב שבבדידות ובתלישות, , ועל הצורך האנושי בשייכות. ואגב- מילה על שם הספר
מאחר והשם לא מנוקד לא ברור אם כוונת הסופרת היא לחולם או שורוק. האם הכוונה למילת התואר- שתי נשים זרות זו לזו, או לשם העצם המופשט, אותה תכונה המאפיינת רבים כל כך בספר הזה.
על דילמה של ישראלים בחו״ל. אלה שפעם כונו יורדים והיום רילוקיישן :
“כואב לו לשמוע את האמירות האלו, שמעלות מהחושך של המחשבות את תג המחיר שהופך את כל ההרפתקה הזו באמריקה לחתיכת משהו מעיק וחונק. הורס את כל הרעיון של הריחוק הזה, של להוכיח. להוכיח להם. מי זה הם? כל החבר'ה שהיו נפגשים בגשר ביום כיפור? כל אלו שלמדו איתו בבית הספר? בשביל מי הוא מצליח?” –
על שכול והדרכים השונות, ההפוכות לפעמים, לחיות איתו.
על כך שלפעמים יש אירועים שהופכים לנו את החיים, כך שאפשר להצביע על "לפני ואחרי" וכמו שלפיד כותבת – “הרגע הזה שבו כל מה שהיה קודם מתנפץ. מתרסק”
על כמה דק הגבול בין ילדה תמימה שחולמת להיות עורכת דין, שמבינה שהשכלה היא כרטיס כניסה לחיים ובין נערה בסיכון.
״כל החברים שלה בבית סביב הבגרויות, עוד מבחן ועוד, נכנסים לישורת האחרונה, לסיבוב האחרון באצטדיון של התיכון. ושם היא הייתה אמורה להיות עכשיו, עם החולצה הלבנה בטקס”
על זיכרון ושיכחה, ועל הפחד מבגידת המוח.
ובהקשר זה, הנה אחד הציטוטים מהספר, תיאור שובר לב של המוח המעורפל:
"כרמלה יודעת שהצלילות תבוא. זה ייקח עוד דקה או שעה, אין לה דרך לדעת כמה זמן זה לוקח. אבל היא נלחמת. נאבקת בערפל הזה. וכמו מול ערפל – אין טעם לנפנף בידיים. אין טעם לברוח, אלא לחכות שיתפוגג. בפעם הראשונה שזה קרה היא צרחה. לבד בבית היא צרחה. כשהתודעה חזרה לה היא חשה כמי שנסחפה אחרי סופה לחוף. שוב ושוב היא ניסתה להילחם ואז הבינה שאין טעם. זה בא והולך. היא כבר לא יודעת איפה היא נמצאת יותר. נוכחת או נעדרת. עם הזמן היא למדה להרפות. לא להילחם. לתת לערפל לעטוף ולחכות.”
המצלמה הפנימית אותה הזכרתי קודם, הכתיבה הקולחת והעריכה המהודקת של רונית וייס ברקוביץ, גרמו לי להפוך דף אחרי דף.
אני כבר רואה איך הופכים את "זרות" לסרט, או מיני סדרה.