קרה לי דבר ממש מוזר עם "אישה בעונת מעבר" של ענת לב אדלר. (הוצאת ידיעות אחרונות" )
כבר יותר משבועיים חלפו מאז סיימתי לקרוא אותו, ונדמה שבמקביל למסע אותו עוברת אביגיל, גיבורת הספר, עברתי אני מסע בשאלה אם אכתוב עליו כאן באתר, או לא.
אפשר לאהוב את אביגיל, אפשר לכעוס עליה, להזדעזע, להעריך. מתברר שאי אפשר להתעלם ממנה.
וזה מה שקרה לי איתה- גם וגם וגם. ואני אתם יודעים- כותבת רק כשאני אוהבת וכאן זה גם וגם, וניסיתי. אחרי הכל כתבו עליה כל כך הרבה בלעדיי.
אבל כבר שבועיים או יותר שהיא לא מניחה לי.
כשאני נכנסת לבריכה מדוכדכת ויוצאת שמחה, היא מזכירה לי" הגוף הוא הסיבה"
כשמצב הרוח משתנה בקצוות היום רק כי מפלס ההורמונים בזיגזג מטורף, היא מנחמת- לא יצאתי מדעתי "הגוף הוא הסיבה"
ואני מתווכחת איתה, האמינו לי, "את טועה! הנפש חזקה מהגוף, ואם כבר הם פועלים יחד,
ובכלל, מה יש לך? הגזמת כבר , עברתי לספרים אחרים, למה את לא מניחה לי?"
לא עזר, אז הנה אנחנו פה, ואני אספר לכם, כל מה שאהבתי בספר, וגם מה שלא, ואולי בפעם הבאה שאגיע לבריכה, היא תביט מהצד, תקרוץ בשקט .
מעט על העלילה של אישה בעונת מעבר ללא ספוילר.
והפעם ממש מעט
אביגיל היא אישה בגיל המעבר(ואל תשאלו אותי לאן עוברים) מעצבת פנים שעומדת להשתתף בתוכנית ריאליטי הזויה.
יש לה מאהב כבר כמה שנים, על פי המלצת הפסיכולוגית המטורללת שלה, שטענה שזה מה שיציל את הנישואים שלה.
הסיפור מתחיל כשהיא מקבלת ממנו הודעה שבכל נגמר. מה נגמר? דווקא לא מה שנדמה ברגע הראשון, ומאותה הודעה מתחיל מסע מטורף של אביגיל, שחרדה הן מהפרת האיזון שבין הנישואים לרומן, הן מגיוסו המתקרב של בכורה, והן מבגידת הגוף כפי שהיא תופסת את גיל 50 ושינויי הגוף.
ענת לב אדלר מאתגרת אותי לקרוא דמות שסולם הערכים שלה שונה לגמרי משלי, והסיבה שזה מצליח היא שהיא מסקרנת אותי. אני הופכת עמוד אחרי עמוד כדי לדעת לאן זה יתפתח.
יש באביגיל שני קולות- התובנות שלה יפות, מדויקות, סומכות על הקורא.
"מפלות אינן מתהוות בבת אחת, הן אבנים שקופות הנשמטות לאטן מראשו של הר, שבלי שאף אחד מבחין מתרוקן מעצמו וקורס לתוך מה שהייתה פעם ליבתו."
" כאשר בגידות מתגלות זה שובר אותנו לא בגלל מה שנודע לנו על ההווה אלא משום שאנחנו נאלצים לכתוב מחדש את כל מה שנדמה לנו שידענו על העבר״
" לא תמיד נצליח לרפא את הכאב, התפקיד שלנו הוא לנהל אותו.״
לעומת זאת הדימויים בהם משתמשת אביגיל לתאר דמויות אחרות או את גופה המשתנה, עמוסים ורעשנים, לפעמים דרמטיים בהגזמה, אבל זו בדיוק אביגיל- היא דרמה קווין. היא חייבת לצבוע את עצמה בצבעים עזים, אחרת תעלם לעצמה, כמו שהתחילה את חייה- דבר המתגלה במהלך הספר, ולא אחשוף כאן.
כאמור, היא דרמה קווין, ובגלל שענת לב אדלר כותבת אותה בגוף ראשון האובר דרמטיות והטירלול חייבים להיות גם בדיבור הפנימי שלה.
זה טריק חכם של לב אדלר וברגע שהבנתי אותו, נכנסתי לעניין והטירלול שלה הצחיק אותי.
יש דיאלוגים נהדרים בספר, למשל- בינה ובין השותף שלה, וישני.
יש תיאורים מעולים של טיפוסים שכולנו מכירים,
"אנשים שמדגמנים אג'נדות בלי כיסוי"
או
״הוא מנכ״ל בחברת עסקי אוויר כלשהי שבכל שבת בבוקר מדווש עצמו לדעת ארוז בטייטס על אופני שטח שעולים יותר מרכב משפחתי, היא מאמנת תודעתית של נשים שהסתכסכו עם פחמימות ומתאוות להמשיך לנשנש את הקשה של הלחם -קל ולרזות בעזרת מחשבות חיוביות״
יש משחקים יפים עם השפה, משלבים גבוהים(כמו בציטוט הבא )שמתחלפים בנמוכים.
"מילותיו חורקות תעוקת צרימה"
טריק חכם נוסף בעיניי, היא העובדה שלאורך כל הספר לא ברור איך מייקי, המאהב, נראה. הוא הולוגרמה שמייצגת את כל מה שאבד לה. כמו שהיא עצמה מתוארת רק דרך מה שאבד לגוף שלה. אפשר להסכים עם זה, אפשר שלא, אפשר אפילו להתעצבן, לרצות לנער אותה ולומר לה "מה יש לך אביגיל?? 2021 ואת עדיין בודקת את עצמך לפי הגוף, מחכה לגברים שיושיעו אותך?" אבל אי אפשר להתעלם ממנה ומהמסע שהיא עוברת. ומבלי ספוילר אגלה לכם שיש התחלה של שינוי גם בכיוון הזה.
חלק מהתיאורים "אישה בעונת מעבר" פלסטיים מדי עבורי. לא עברו לי בגרון.
לפעמים היא הצחיקה אותי, לפעמים עיצבנה.
אני לא מרגישה כמוה כשאני מביטה במראה,
אבל גלי החום, ובעיקר גלי מצב הרוח, בלוטת הדמעות הרגיזה- כל כך הזדהיתי.
״אני לא פוחדת להזדקן. אני פוחדת שלא אצליח יותר להתרגש.״
ענת לב אדלר עושה כאן מעשה חשוב מאוד- היא שמה בקדמת הבמה את כל מה שעד אז נזרק לחדר האחורי, ואפילו למרתף.
היא שמה ישר מה שנקרא in your face את כל מה נקרא גיל המעבר.
החלק האחרון של הספר- מבחינתי היה יותר מדי.
אבל כאמור- יש לא מעט דברים שאהבתי, ואם אני לא מפסיקה לחשוב עליה – זה מדד.
