שרית פלין"העולם הוא שמועה" טוען ניר ברעם ולוקח אותנו להפלגה מרתקת במחוזות האי רציונלי
"העולם הוא שמועה" ספרו החדש של ניר ברעם, שולח אותנו אל העולם האי-רציונלי.
כבר בשם הספר טמון החוזה עם הקורא. הספר הזה הופך סדרי עולם, ולו רק לזמן הקריאה בו,
האקסיומה לפיה העולם = מציאות, מתערערת עוד לפני שפתחנו את הספר.
גם הכריכה היפהפייה(בעיצובו של אמרי זרטל) רומזת לשתי הבטחות אותן יקיים הספר.
מצד אחד תחושה של מציאות חלופית מתעתעת, כמו לראות דברים דרך מים.
מצד שני אב ובן קרובים, כמעט סימביוטיים, ותחושת חום ורוך אופפת אותם.
מעט על העלילה של "העולם הוא שמועה" ללא ספוילר
יונתן הוא סופר ישראלי, אשר טראומת התאבדותו של יואל, חברו הטוב ביותר רודפת אותו.
הוא יוצא למסע עם איתמר, בנו הקטן, אל הר שבו, כך מספרים, נמצא אדם שיכול להעלים לאנשים זיכרונות.
אותו אדם פעם היה ידוע כמחזיר חלומות- אנשים שרצו לחוות מחדש חלומות שחלמו בלילה הגיעו אליו לשחזור החלום בצבעים בוהקים.
הדברים משתבשים – לא רק שהאיש לא מעלים ליונתן את הזיכרונות, מתגלה לו שם לו תעלומה.
שדים מהעבר שקשורים גם ליחסיו עם יואל, וגם ליחסיו עם כל אחד מהוריו , ממשיכים לרדוף אותו ולהשפיע על מערכות יחסיו בהווה.
הספר נע בין ציר העבר – שנות התשעים של המאה שעברה, ובין ההווה – ימי הסגר הראשון.
יונתן הוא אב מסור מאוד ורדוף פחדים לגבי בנו. פחדים שנובעים הן מילדותו שלו והן ממצבו האמיתי של בנו.
הוא משחק עם בנו משחקים מלאי דמיון, נלחם ב"רעים" השניים רואים יחד דמויות ונופים, ולא ברור מי מהם מציאותי יותר.
אם נדמה לכם שכבר שמעתם על יואל שהתאבד ומותו מסייט את חברו הטוב הסופר, או על מחזיר החלומות – אתם צודקים.
ניר ברעם מתכתב עם עצמו, עם ספריו הקודמים, "יקיצה" ו"מחזיר החלומות", ביותר מאשר שמץ של קריצה.
אגב , ל" מחזיר החלומות" בספר ההוא קראו יואל.
כמו יונתן גיבור ספרו, גם ניר ברעם חוזר שוב אל אותם מחוזות מסויטים.
"העולם הוא שמועה" הוא ספר ארס פואטי לא רק בכך שיש בו התייחסויות ממשיות לספרים האחרים של ניר ברעם, אלא בעיקר כי תהליכי הכתיבה ודמותו של יונתן ככותב הם ציר מרכזי בספר.
יונתן, מדבר על כך שעבורו הכתיבה היא תהליך של הפיכת שד לסיפור, ובכל זאת השדים אינם נעלמים.
הוא חוזר שוב ושוב אל השדים, משחזר זיכרונות קשים, ותוהה האם זה לצורך הכתיבה או להיפך? אולי הכתיבה היא תוצר של אותו שיחזור.
מאפיר הזיכרונות לא רוצה לטשטש את זיכרונותיו של יונתן כי בלעדיו הוא עלול לאבד את הכתיבה.
ושוב עולה השאלה, כמו במקומות רבים מחוץ לספר- האם יש יצירה ללא סבל?
השדים של יונתן מורכבים, אפלים, כמו הדמויות בעולם הדמיוני של יונתן ואיתמר, גם כשהם לא לגמרי ברורים, הם מרחפים מעל ומאיימים.
הלב מתכווץ מתיאור השבר במשפחתו של יונתן – שבר שהתחיל הרבה לפני מות האם.
כמו ב"יקיצה" לא ברור מה בדיוק קרה בין השניים, אבל ברור שיש אכזבה הדדית ושברון לב.
הן הכאב והן ההישאבות לספר נגרמים מכך שניר ברעם כותב אמת. הכוונה כמובן לאמת רגשית, היא היחידה שמעניינת אותי כקוראת.
מערכת היחסים של יונתן עם העולם, לעומת זו עם איתמר שונות כל כך.
הדמויות של ברעם הן רב ממדיות גם בכתיבת דמותו של יואל, ברעם לא נופל למלכודת המפתה של כתיבת קדוש מעונה שמת.
הרעיון של החזרת חלומות והאפרת זיכרונות חכם במיוחד, הוא מאפשר לניר ברעם להשתולל עם זרם התודעה, ונותן לגיטימציה לקורא להרפות ולהמשיך לקרוא גם כשהדברים ממש לא ברורים, כמו צפייה בחלום, לקריאה הזו חוקים משלה.
יתרה מזאת חייבים לוותר על ההבנה הרציונלית כדי להנות, הקסם הלא מוסבר שלו בעיניי הוא שלמרות שלרוב אני חייבת להבין כדי להנות, ולמרות שהיו חלקים שלא ממש הבנתי, המשכתי בלי יכולת לעזוב ואהבתי מאד את הספר.
לקריאת ההמלצה שלי על "יקיצה"