שרית פליין״קורות הולכת הרגל״ החליק לי בגרון בקלילות, בזמן שהחלמתי מהקורונה, בזכות הכתיבה השנונה של דבורה דויטש.
״קורות הולכת הרגל״ ספר הביכורים של דבורה דויטש,(הוצאת כנרת) הוא ספר כיפי וקליל, מחליק בגרון ללא מאמץ, כמו סורבה,
ועם זאת לא מותיר תחושה של בזבוז הזמן, או אכילת ג׳אנק.
בדרכו הקלילה, הוא אפילו מעורר מחשבה על אימהוּת, אהבה ועוד.
מעט על העלילה של ״קורות הולכת הרגל״ ללא ספוילר:
ענת גולן, נושקת לארבעים, נשואה, אם לשניים, עקרת בית.
רק אל תאמרו לה שהיא עקרת בית. מבחינתה היא אשת קריירה, יזמית ומנהלת בהתהוות.
כרגע היא מנהלת את משפחתה, וזה המון.
בנה הבכור, יוחאי, בן התשע, הוא אוטיסט בתפקוד גבוה.
בנה הצעיר, מירון, בן השבע, מתפקד כליא הברק המשפחתי, וענת מזכירה לעצמה מפעם לפעם, שהוא רק יחד ומגיעה לו תשומת לב ואהבה, לא פחות מאחיו שמטבע הקשיים שלו מעורר סערות.
ענת ובעלה. דניאל, הם דתל״שים. מגדירים עצמם כחילוניים מסורתיים.
ילדיהם לומדים בבית ספר דתי בזרם הלאומי.
לכל הכותרות הללו והאבחנות בין הזרמים יש מקום בספר, ולו רק כדי להראות שבסופו של דבר הפילטר היחיד שקובע הוא מה הילד שלך צריך.
ענת מקבלת הזמנה לפגישת מחזיר של בית הספר היסודי שלה, ומאותו הרגע נכנסת לסערה.
היא בודקת את עצמה דרך העיניים העתידיות של באי פגישת המחזור.
מה יגידו עליה?
״רק״ עקרת בית.
מה היא השיגה בחיים?
מה מדד הדתיות והמוסר שלה?
ועוד ועוד.
יש לה חודשיים עד לפגישה. היא מציבה לעצמה יעד- לרדת חמישה קילו ולהשיג טייטל ״שווה״
יזמית, סטארטאפיסטית, מנהלת, הכל היא מנסה.
במקביל היא עסוקה בכיבוי השריפות שמעורר יוחאי, ובבדיקת הזוגיות שלה.
תוך כדי כך מתעוררת סערה נוספת בבית הספר של ילדיה-
הכיתה של יוחאי אמורה לעבור בשנה הבאה להפרדה בין בנים לבנות.
בעל כורחה הופכת ענת למנהיגת מהפכה.
היא מנהלת קמפיין נגד ההפרדה.
על פניו הסיבה לכך היא שהיא שייכת לזרם מסורתי מתון ואין סיבה להפריד בין בנים לבנות בגיל צעיר כל כך,
כפי שרוצים הדתיים האדוקים יותר והחרדים.
למעשה היא דואגת ליוחאי. כיתה בה לומדות היא כיתה רגועה ומכילה יותר עבורו.
לאורך הספר אנחנו עוקבים אחרי המאבק של ענת, הן נגד המשקל שלה שעולה ויורד, והן כנגד יוזמי ההפרדה.
כל פרק נפתח בספירת הימים שנותרו וספירת הגורמים שעלו או ירדו.
על הכתיבה של דבורה דויטש
קראתי את הספר בימים שהחלמתי מהקורונה וחיפשתי ספר קולח.
אחת הסיבות לכך שהוא התאים, היא הכתיבה השנונה של דבורה דויטש.
״קורות הולכת הרגל״ אמנם עוסק בנושאים לא פשוטים- הורות לילד בעל צרכים מיוחדים, בדידות בתוך הזוגיות,
חיפוש עצמי, נשיות לקראת גיל ארבעים, דימוי עצמי ועוד, אלא שהדברים טבולים בהומור דק, אירוני לעיתים.
“אומנם בלי טייטל, סתם עקרת בית, אבל רזה.
לאישה בת ארבעים זה סוג של הישג. אלף שנים של פמיניזם לא יעזרו כאן.”
יש לא מעט איזכורים של ספרים אחרים- מה שמוסיף רובד נוסף לספר ומונע ממנו להיות שטחי.
כשדבורה דויטש רוצה להראות את בדידותה של ענת בתוך הזוגיות , היא מתארת מצב שבו ענת נסחפת במחשבות ודאגות לגבי יוחאי, ואילו דניאל מדבר על המרק שהם אוכלים.
כשהיא מתארת את טורנדו המחשבות של ענת רגע לפני הכניסה למפגש, אנחנו נסחפים איתה בסיחרור.
“מי כבר הגיע? אסתר? נועה חמד בטח תאחר.
היא תיכנס אחרי שכולם כבר יהיו ישובים, כוסות תה בידיהם, ותרעיש במגפיים שלה, שיהיו שווים יותר משל כולן. נדמה לה שהיא שומעת את קולה הסמכותי של לאה מרציאנו.
האם מבט אחד של גורו הסקס בה יספיק לה כדי לאמוד באיזו תדירות היא ודניאל מזדיינים? היא הכניסה את הבטן, זקפה את הגב, הורידה את הכתפיים וניסתה לסדר את השיער. עוד מעט תבוא על סיפוקה.
היא תראה מי שמנה ממנה ומי רזה ממנה. היא תדע כמה ילדים יש לכל אחת ואחד מהם ומה שמותיהם ואיפה הם גרים.
האם באמת כולם גרים בירושלים ובמודיעין? האם יצחק באמת נהפך לרב?
דווקא הוא, הנער הכי חתיך, אהוב הבנות. ואם כן, האם הוא רב רזה או רב שמן?”
הדמות של ענת לא מושלמת, רחוקה מזה, ואולי בגלל זה שמתי לב פתאום שהתאהבתי בה.
על מה הספר ״קורות הולכת הרגל״?
על רגשות האשמה שיש לכל אמא ולאמהות מיוחדות בפרט.
עלדברים שאמהות עושות למען הילדים שלהם, והכוחות שהן מוצאות בתוכן.
על זוגיות ארוכת טווח.
על בדידות
על הגדרות חיצוניות, כותרות ותחושת משמעות פנימית.
לסיום הנה ציטוט נוסף שאהבתי.
“השתיקה נחתה על החדר המואר והחשיכה אותו. התקרה שבו נראתה נמוכה יותר מקודם.״
אני קראתי את הספר ב״עברית״