שרית פליןמירה מגן היא בית ספר מרהיב לבניית דמויות ולשימוש מענג בשפה.
"אהבה יד ראשונה" , ספרה החדש של מירה מגן, גרם לי להתמוגג ולצקצק שפתיים בהנאה, ועם זאת- טוב, נגיע בהמשך לחלק של עם זאת.
"הנחתי אותה בבגאז', סמוך לה את תיק הגב ובאה דבורה ועופפה סביבי, זימזמה וחגה מעל המזוודה, טילטלתי את צרור המפתחות להניס אותה, היא לא התרשמה, שוטטה על המזוודה, חרצה את מחטי מחושיה, ליקקה את האבזם והתיישבה עליו כמו נוסעת שרכשה כרטיס. סגרתי את דלת הבגאז' בחבטה, נתתי לה שהות להיבהל ופתחתי לה הזדמנות שנייה לחופש אבל היא בחרה אחרת. אמרתי, רוצָה ככה, יהיה ככה. סגרתי את תא המטען על התיק, המזוודה והדבורה ונסעתי, כשהגעתי ליעד גוויית הדבורה נחה על המזוודה, זעירה צמוקה ומכודררת אל עצמה.
אף שמפתֶה מאוד להגביה את מות הדבורה לכדי משל למשהו, אדבק בעובדות: בַּשֵני בספטמבר דבורה מתה במכונית שלי ובשני בספטמבר התחלתי את גלותי בדירה שהושאלה לי לתקופה של ארבעה חודשים.”
כך נפתח הספר, ויכולתי לצטט את העמוד כולו בהנאה רבה.
כבר בפתיחה הזו נעוצים כל הרמזים למה שגרם לי לאהוב את "אהבה יד ראשונה":
הוא ארס פואטי, יולה, הדמות הראשית, היא סופרת, וכמו כל כותב, היא גם חיה את החיים וגם משתמשת בהם כחומר לכתיבה.
הרזולוציות הגבוהות של המבט של מירה מגן, המקוריות, הרעננות.
הכל נמצא כבר בפתיחה.
מעט על העלילה של "אהבה יד ראשונה" ללא ספויילר:
המילה עלילה מטעה כשמדובר בספר הזה, מאחר וזו כמעט ואינה קיימת.
מה שיוצר את העניין בספר הן הדמויות. מערכת היחסים שלהן זו עם זו, ומערכת היחסים של מירה מגן עם הדמויות שלה.
היכולת שלה להתבונן ביניהן במבט עמוק, ברזולוציות הכי גבוהות המבחינות בפרטי פרטים, ובחמלה ואהבת אדם.
ובכל זאת מעט על העלילה
יולה היא סופרת מצליחה, הנמצאת כרגע בתקופה של מחסום כתיבה.
היא מגיעה להתגורר בבית דירות לחודשים אחדים, בתקוה שהריחוק מהבית והשקט יאפשרו לה לכתוב, כפי שהתחייבה בפני העורך שלה.
השכן הראשון בו היא נתקלת טוען כי היה להם עבר אינטימי משותף. היא מכחישה בתוקף.
האם הוא הוזה? האם היא מדחיקה?
העניין מתברר במהרה ושם מתחילה גם תפנית שעלולה להשפיע על ההווה והעתיד.
במקביל אנו מתוודעים לכל שאר הדיירים.
בכל פרק מונולוג של אחד השכנים. חלקם מגיעים רק לפרק אחד.
זו אחת מנקודות החוזקה של מירה מגן בכלל, ובספר "אהבה יד ראשונה" בפרט-
היא בית ספר לבניית דמויות!
כשהיא כותבת ילד בגוף ראשון אני שוכחת שאישה בוגרת ורהוטה כתבה אותו. אני מאמינה לה שילד מדבר איתי. ולא סתם ילד, אלא הילד המסוים הזה.
היא משתמשת בשפה כמו בפלסטלינה. כל דמות והייחוד שלה. מאגר בלתי נדלה של טיפוסים ושלל מאפיינים ייחודיים.
ניכר בה שהיא מכירה בני אדם. מתבוננת בהם ומקשיבה להם.
החוזקה הנוספת שלה היא השפה.
היא גורמת לי להתענג ולשכשך בתוך העברית שלה.
עברית אשר מצד אחד היא עשירה מאוד, ומצד שני לא גבוהה מדי ומסורבלת.
שני דברים הפריעו לי-
ראשית – באחד הפרקים כתוב "פיזמתי לי שורה נידחת משלמה ושלמי 'ואם אני אינני אני אז מי אני בכלל"
הבעיה היא שזה ציטוט מתוך "שני קוני למל" ולא מתוך "שלמה ושלמי"
טעויות כאלה עלולות לקרות, והדבר אינו פוגם בדברים הנפלאים אותם ציינתי.
יחד עם זאת, זו טעות שכדאי להימנע ממנה.
הדבר השני שהפריע לי יותר הוא סיום הספר.
יש הבדל בין סוף פתוח לסוף שגורם לי להרגיש כאילו כל מה שקראתי הוא הקדמה למשהו שלא התרחש.
הייתה לי הרגשה כאילו הסופרת פרשה באמצע, ואולי בעצם זה כן חכם, אולי היא רצתה להמחיש מה קרה ליולה, שפורשת מהכתיבה?
למען הסר ספק- לקרוא או לא? חד משמעית כן.
אני קראתי אותו ב"עברית", מה שמאפשר לי גם לסמן לעצמי אינסוף משפטים ופסקאות שאהבתי.
הנה הקישור לעמוד הספר ב"עברית" שם תוכלו גם לקרוא פרק ראשון חינם.