"ועכשיו אהבה"- ספרה הנפלא של אורלי סיגל

נתחיל מגילוי נאות.

1-אורלי סיגל היא חברה שאני מאוד אוהבת ויש לה נוכחות משמעותית בחיים שלי.

2- קודם הכרתי ואהבתי את הכתיבה, ורק אחר כך את הכותבת.

3- כל מילה בסקירה הזו הייתי כותבת גם לו הייתה הכותבת זרה לי, אדרבא, נהגתי איפוק בשל החברות האישית.

"ועכשיו אהבה" הוא ספרה השלישי של אורלי.

קדמו לו "ניסויים פתוחים" ו"בואי" עליהם כתבתי בעבר. קישורים בתחתית פוסט זה.

אהבתי גם את ספריה הקודמים, אבל "ועכשיו אהבה" הוא קפיצת מדרגה משמעותית.

הוא הספר הבשל והמהודק ביותר שלה.(עריכה מצוינת של אורנה לנדאו)

מעט על העלילה של "ועכשיו אהבה" ללא ספוילר:

נעמי היא רווקה, בת שלושים ושש, כבדת שמיעה, מאומצת מגיל ארבע.

בגלל טעות בירוקרטית היא מקבלת מכתב מאימה הביולוגית, למרות שלא ביקשה לפתוח את התיק.

מאותו הרגע  מתערער עולמה הפנימי, אותו החשיבה כיציב. מה גם שבמקביל עוזבת אמה את אביה.

אורלי ואבי הם זוג הורים קשי יום שהצליחו להסתיר במשך תשע שנים את היותם הורים לילד החוסה במוסד.

כלפי כל העולם כמעט הם הורים לשתי בנות בלבד.

השניים עובדים קשה מאוד וחוסכים אגורה לאגורה, כדי לקיים את שתי בנותיהם, אבל בעיקר כדי לשלם למוסד בו חוסה בנם.

שתי העלילות משתרגות זו בזו.

על הכתיבה בספר "ועכשיו אהבה"

כבר מהפרק הראשון התאהבתי, וגם נשבר לי קצת הלב(בהמשך הוא נשבר יותר, וגם התאחה)

רציתי להאט, ללגום כל מילה, לעצור אחרי כל משפט ולנשום אותו.

 כבר בעמוד השני, בתיאור של התארגנות שגרתית של בוקר, יכולתי לא רק לראות את התמונה, אלא גם לשמוע, להריח ואפילו להרגיש בגוף.

אורלי סיגל היא אלופת הכלל הכי חשוב בספרות show don't tell

כשהיא רוצה להמחיש עד כמה המצב הכלכלי שם דחוק היא מראה לנו איך אורלי ואבי לא לוקחים איתן את הבנות לבר מצווה של בן הדוד שלהן כי אז יצטרכו לתת מתנה גדולה יותר.

 כשהיא רוצה להמחיש את הקושי היומיומי של נעמי  בהיותה כבדת שמיעה, היא כותבת:

״כל הפעמים שרעשים לא עצרו להזהיר אותה, רק עברו מעליה, מתעכבים אצל אוזניים שומעות. לא שלה. ״ 

מעט אחרי שאבי חושב על "הקנאה בהורות הפשוטה, המתגמלת." מגיעה הסיטואציה הבאה:

שתי הבנות כבר במיטות מתקוטטות ביניהן, אבי צועק עליהן שאם לא ילכו לישון מייד יעניש אותן, ואז מגיע הציטוט הבא:

״הפטפוטים הרכים שלהן מתפזרים בין חללי הבית כמו ריח טוב עד שהם מתנדפים והן נרדמות.״ 

ציטוט שממחיש כל כך את הפער בין ההורות הזו לשתי הבנות ובין ההורות לבן הבכור שמתוארת במקומות רבים, הן כזיכרונות והן כתיאורי המתרחש בהווה במוסד.

ויש עוד דוגמאות רבות שאיני יכולה לחלוק אתכם מחשש ספוילר.

ציטוטים נוספים שאהבתי מתוך "ועכשיו אהבה"

האמת היא שהבחירה הייתה קשה ביותר. זה מסוג הספרים שיכולתי לצטט כל משפט שני.

ובכל זאת הנה כמה:

"כל השנים אבי זכר את הקצבה שלקחו להם והרכב, כמו שעץ זוכר ענף כרות״

כשנעמי מגלה ‏בעיה ברכב ‏‏היא מתקשרת לאבא שלה. 

הוא אומר לה לעבור דרכו שהוא יבדוק ואז מגיע המשפט שכל כך ממחיש את ההורות לילד שכבר לא ילד:

 ‏"חבל הטבור מתקצר‏ ביניהם."

 כשנעמי הייתה ילדה קטנה אמרה לה האמא המאמצת:

"ילדתי אותך מהלב"

"הדרך הביתה קשה לה אחר כך. אפילו שידעה את מה שהסתירו ממנה כבר הרבה זמן.

הריחה את זה באוכל שניסו ניסה להכין לבד וראתה את זה במצעים המבולגנים על הספה בסלון. והמטען נערם ביניהם כמו שלג על גג בסערה. חמישים גווני שתיקה יודעים כבדי השמיעה לזהות ואת זו שבין ההורים שלה, ידעה לזהות קודם."

"יש עליצות בקול שלה. כזו שיש לאנשים שלא משפשפים את תחתית פח הזבל עם סקוטש ברזל ומגרדים בסכין שאריות מסטיק מטונף ועקשן בין  הרצפות."

אני אוהבת את החיבורים שאורלי עושה בין גוף לנפש, למעשה היא מרגישה את הנפש דרך הגוף.

היא מדמה כאב נפשי לתחושה של פיסת זכוכית בעור ופצע נפשי ישן מכונה אצלה "יבלת של הלב"

"לשון הרבים שלו תומכת בנעמי בגב, בדיוק איפה שהבדידות מפרקת את החיבור בין החוליות״

וכאמור, זה רק לקט קטן.

על הדמויות ב "ועכשיו אהבה"

אורלי סיגל משתמשת בכל האמצעים לבניית דמויות אמיתיות, מובחנות זו מזו.

החל מתיאורים חיצוניים, דרך השפה הייחודית לכל אחת.

אפילו השמות של הדמויות מדויקים. כולל שמו של הילד שמתגלה רק לקראת העמוד האחרון.

הדמויות שלה עגולות. אף אחת לא מושלמת.( אולי רק ניסו, אבא של נעמי. ואצלו הפגם היא בחירת בנות הזוג שלו) ומצד שני, כולן, מעוררות חמלה ונכנסות ללב גם כשהן עושות דברים שעל פניו שגויים.

אורלי סיגל מנתצת את הסטראוטיפ של אמא לעומת אבא. מראה שזה מורכב יותר. ניסו הוא זה שלוחץ לגדל את הילד בבית. מצד שני כשהילד היה בבית ניסו היה בעבודה.

בכלל היא משתמשת בסטראוטיפים, ואז שוברת אותם.

כי, אתם יודעים, ככה זה בחיים האמיתיים.

אז, על מה הספר "ועכשיו אהבה"?

על העברה בין דורית, שמתרחשת הן בתורשה והן בסביבה.

על הורות שהיא מורכבת.  לעיתים ממש לא פוטוגנית, ואורלי סיגל מסתכלת למקומות האלה באומץ וכנות.

על הצורך לחלק את  כל המשאבים בין הילד המיוחד לילדים האחרים .

על המחיר שגובה הורות, ומצד שני המחיר שגובים חיים נטולי ילדים.

על קבלה אמיתית של הילדים, כזו שמתאפשרת רק כשההורה מקבל את עצמו.

על אשמה ובושה.

על הצמתים האכזריים בחיים שמכריחים לבחור בחירות בלתי אפשריות. כמעט "בחירתה של סופי"

ולצד כל הכאב, "ועכשיו אהבה" הוא קודם כל על חסד, ספר אופטימי שמראה אפשרויות של החלמה, גם מהכאבים הגדולים ביותר.

רוצו לקרוא אותו. אני יודעת שאחזור אליו שוב.

יתרה מכך- הוא נשאר בתוכי, נעמי, ניסו, אורלי, אבי חיים אצלי בלב.

מילה על הכריכה- מי שיקרא יבין כמה היא מדויקת מכל בחינה שהיא. העיצוב של אביב ליכטר, כמו כל העטיפות של הוצאת שְׁתַּיִם

ב16/6 בשעה 20:00 אארח את אורלי סיגל בסלון הספרותי שלי.

ההשתתפות ללא עלות, אבל דורשת הרשמה מוקדמת.

להרשמה ועדכונים לגבי מפגשי הסלון הספרותי- הצטרפו לקבוצת הוואטס אפ.

(קבוצה שקטה. רק אני שולחת עדכונים לקראת מפגשים).

כאן תוכלו לקרוא מה כתבתי על "ניסויים פתוחים"

וכאן תוכלו לקרוא מה כתבתי על "בואי" ספריה הקודמים של אורלי סיגל.