הידועים ביותר בין קודמיה הם "שאהבה נפשי" עליו זכתה בפרס ספיר ב2002,
"השקרים האחרונים של הגוף", "לב מתעורר" "אני ליאונה"
כשקיבלתי את הספר ניסיתי להיזכר אם קראתי את ספריה הקודמים. אני מניחה שכן, אבל לא הצלחתי להיזכר באף אחד מהם.
מעט על העלילה של "חיים" ללא ספוילר:
כמרומז משמו, ספרה החדש של גיל הראבן מציג "חיים"
עשרות שנים של חבורה ישראלית בפרספקטיבה של הזמן.
כשיואש היה בכיתה ד' הוא זרק כיסא באוויר.
הכיסא פצע את קסניה.
זו לא הייתה כוונתו. כך או כך, אם בגלל הכיסא ואם ללא קשר. חייהם של השניים, ושל חבורת הילדים שגדלו יחד קשורים יחד.
הספר סוקר את חייהם מילדות ועד היותם כבני חמישים.
עד לעמודים האחרונים ממש לא ברור מי הוא המספר.
ידוע רק שהוא חלק מהחבורה, ולא מספר יודע כל.
לקח לי זמן להצליח "להיכנס" לספר. אני לא יודעת להניח את האצבע על הגורם לכך,
אבל בהמשך קראתי אותו כמעט ברצף עד סופו.
אני שמחה על כך, הוא היה מעניין.
מדובר בספר ישראלי מאוד- שירות צבאי, פיגועים, הפגנות, כיכר ציון, האסון באולמי ורסאי, רצח רבין, ההתנתקות-
כולם מופיעים כאן.
הפרספקטיבה של הזמן משמעותית מאד בספר "חיים"
"אילו יכולנו להביט בחיים מבחוץ, אולי היינו מגלים בהם איזשהו מכניזם נסתר. אבל כשאתה בתוכם – הכל רק סיפורים והמצאות, הכל בלגן…"
"בעוד שנים ספורות יגיע למקומותינו נוהג ההתחבקויות. אנשים גם יחתמו הודעות ב"חיבוק", אבל בעת הזאת חיבוק אינו אחת האפשרויות."
מבחינה מסוימת הוא מזכיר את "בשבילה גיבורים עפים" הנפלא של אמיר גוטפרוינד.
כאמור, גם כאן יש חבורת ילדים שמתבגרת יחד, ועוברת עשרות שנים יחד.
אלא שכאן הדמיון נגמר.
כאמור, קראתי אותו בעניין עד סופו, אלא שכמו שאינני יודעת מה הקשה עלי להתחבר אליו בהתחלה, אני גם לא יודעת בדיוק מה הסיבה שהוא לא ריגש אותי.
כאמור, קראתי, עניין אותי לדעת מה עוד יקרה(בלי ספוילר, אולי כאן טמונה הבעיה. אולי לא באמת קרה משהו)
רציתי להבין מי הוא המספר. וכאן גיל הראבן הצליחה להפתיע אותי.
אבל אף אחת מהדמויות לא נכנסה לי ללב.
למה אני כותבת עליו בכל זאת?
כי כאמור- קראתי עד סופו בעניין. לפעמים זה כל מה שאנחנו מבקשים מספר.
