״הבטחה עם שחר״, ספרו האוטוביוגרפי של רומן גארי,(הוצאת הקיבוץ המאוחד.תרגום ש.מ.עוגן) נושא בחובו הבטחה, ומקיים.
אין הכוונה רק להבטחה הנרמזת משם הספר, אלא לזו הנובעת מעצם העובדה שרומן גארי כתב אותו, מהתקופה בה מתרחש הספר- מלחמת העולם השניה ועשרים השנים שקדמו לה, אבל יותר מכך הנושא של הספר- מערכת יחסים מיוחדת בין אם לבנה. מערכת יחסית סימביוטית שעוד מעט ארחיב לגביה.
מעט על העלילה של ״הבטחה עם שחר״
המילה עלילה מטעה כאן, שכן אין מדובר ברומן בדיוני אלא בסיפורו האוטוביוגרפי האמיתי של רומן גארי.
בזמן הקריאה תהיתי האם מדובר באוטוביוגרפיה, או בתת הסוגה שלו- ממואר.
אחד ההבדלים בין השניים הוא שאוטוביוגרפיה מכילה רצף חיים שלם ומקיף ואילו ממואר יכול להתמקד בנושא או אירוע.
מאחר ו״הבטחה עם שחר״ מתמקד במערכת היחסים עם האם, הוא יכול להחשב ממואר.
מצד שני מערכת היחסים עם האם היא כה דומיננטית שאני לא בטוחה שהיה לרומן גארי מה לספר על חייו מחוץ לכך.
ממואר או אוטוביוגרפיה, מה זה משנה?
התוצאה היא ספר טוב מאוד, אשר אמנם חלקו האחרון, המתרחש במלחמה מעט עייף אותי והיה מקום לטעמי להדק מעט יותר, אך ברובו נבלע לי וכאמור, קיים את ההבטחה.
רומן גארי היה בנה של אם יחידנית, מבוגרת יחסית. השניים חיו בתחילה בוילנה ובהמשך בצרפת.
מגיל צעיר מאוד חינכה אותו האם על הערצת התרבות הצרפתית ומבחינתה עוד הרבה לפני שבכלל הגיעו לצרפת וקיבלו דרכונים, היו הם אזרחי צרפת גאים.
האם עבדה קשה כדי לפרנס אותם ולא חסכה ממנו דבר.
במקביל למאכלים בהם הזינה את גופו, הזינה את נפשו בחלומותיה, אליהם התייחסה כעובדה מוגמרת.
ומהם החלומות? בנה רומן יזכה לתהילת עולם. (ובכן, תודו שצדקה) הוא יהיה שגריר צרפת ואמן ידוע.
לו נותר רק להחליט באיזה תחום אמנות.
כבר כשהיה בן שמונה עסקו השניים במציאת שם חדש עבורו, שם שיפרסם אותו שכן השם עימו נולד לא מתאים לאמן נודע.
״זה לא היה מה שרצינו-כלל לא. למעשה ידענו שנינו היטב איזה שמות רצינו- לדאבוננו כבר היו תפוסים. גתה, שקספיר, ויקטור הוגו״
מעבר להומור ולמטרה המאוד גבוהה אליה כוונו חלומת האם, ניתן לגלות כבר כאן את הסימביוזה- רצינו, אין כאן הפרדה בין הרצונות של השניים.
״תמיד ידעתי שזה ייעודי; שכן כוח מסתורי שופט-צדק השולט על גורלם של בני אדם השליך אותי על כפות המאזניים להיות משקל שכנגד לחיי ההקרבה של אמי.״
״תמיד ראיתי את עצמי כניצחון שלה״
כבר בעמוד 22 יש הסבר לשם הספר, ולמערכת היחסים שנושאת איתה כל כך הרבה חיזוק והבטחות וכל כך הרבה ריסוק ואכזבה:
״אהבת אם היא הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה אין אלה אלא תנחומים. אתה חוזר לבכות על קברה של האם כמו כלב עזוב. לעולם לא עוד…לעולם…לעולם…״
״בכל מקום אתה נושא בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפייה למה שקיבלת. איני אומר שצריך לעצור את האימהות מלאהוב את ילדיהן. אך הייתי מציע שיהיה לאימהות עוד מישהו לאהבו. אפשר שלו היה לאימי מאהב לא הייתי מבלה את חיי במיתת צימאון על יד כל מקור מים.״
ואם נדייק עוד יותר הרי הפיסקה הבאה היא בעיניי לב ליבו של ״הבטחה עם שחר״:
״אין לי רגשי אשם. אינני בוש בעצמי. אבל אם יש בספרי קריאה לצדק ויושר ואם אני מרבה כל כך לדבר על הכבוד שבאנושי, הרי זה משום שעד גיל עשרים ושתיים התפרנסתי מעמלה וזיעתה של אשה חולה ותשושה, עליה אני מלא התמרמרות עד היום הזה.״
ואם נדמה לכם שמדובר בספר עצוב , מריר ורציני, אתם צודקים רק חלקית שכן, רומן גארי מתבל בחוכמה רבה הומור עצמי חם, ציניות ואירוניה.
כך כשהוא מתאר את כתיבתו, מספר כיצד נהג לכתוב פרקי סיום מפוארים אך לא טרח לכתוב את הרומן שקדם לפרק הסיום.
כך שכשהוא מתאר כיצד, על פי הוראתה המפורשת של אמו, כמעט הרג את היטלר ושינה את ההיסטוריה של העולם.
יש לא מעט תובנות חכמות בספר, לא רק על מערכות יחסים, אלא גם על יצירתיות ואויביה.
״מאמצי לכתוב יצירת מופת שתדהים את העולם גרמו לכך שקולי נעשה מאומץ וצורמני. השאיפה לגדולה חושפת לעין כל את העמדת הפנים שלי.״
במקום אחר הוא מספר כיצד דווקא הצלחת סיפורו הראשון שהתפרסם שיתקה וסירסה אותו.
אוהבי רומן גארי יאהבו מאוד את הספר.
אמהות דומיננטיות במיוחד אולי קצת פחות:)
ועוד מילה על סיומו של הספר שאותו לא אגלה כמובן- הוא הפתיע אותי ונגע ללבי מאוד.
לאחרונה מוצג בקולנוע סרט שנעשה בעקבות הספר, אני סקרנית לראות אותו.
לקריאת המלצות שלי על ספר נוסף של גארי לחצו כאן
