״אחותו של צייד המכשפות״- ספרה מעורר המחשבה של בת׳ אנדרדאון

״אחותו של צייד המכשפות״ , ספרה של בת׳ אנדרדאון, לקח אותי למסע בתקופה אפלה, שאף פעם לא באמת התעכבתי ללמוד עליה, תקופת צייד המכשפות באנגליה בין המאה החמש עשרה למאה השבע עשרה. ( הסיפור עצמו מתרחש ב1645).

לכאורה, מסע פשוט בתקופה שעברה וחלפה.

למעשה, סיפור מעורר מחשבה שחלקה הודיה על מזלי הטוב להיוולד בתקופה הנוכחית( על אף שלא חסר מה לשפר…) וחלקה תהייה על יצריו האפלים של האדם. יצרים אותם הוא נוהג להשליך על השטן או אלוהים במקום לקבל אחריות על מעשיו.

מעבר לכך, על פי אחרית הדבר שכתב ד״ר שי פררו, גם בימינו יש מקומות בעולם, כמו קמרון או הודו, בהן נשים נרדפות ומשלמות בחייהן באשמת כישוף.

מעט על העלילה של ״אחותו של צייד המכשפות״

ספרה של בת׳ אנדרדאון מתבסס על דמותו האמיתית של מת׳יו הופקינס, אדם אשר כינה את עצמו ״צייד המכשפות״

אל התחקיר ההסטורי הוסיפה אנדרדאון פרטים יצירי דמיונה.

אליס, היא אחותו של מת׳יו. היא נאלצת לחזור אל ביתה שאותו עזבה כשנישאה, מאחר ובעלה נהרג בתאונת עבודה.

שאר הבשר היחיד שנותר לה הוא אחיה, מת׳יו, לאחר ששני הוריה נפטרו.

מת׳יו, היה מוזר, עוד בילדותם, אך  עם אליס היו יחסיו טובים מאוד, עד אשר נישאה למי שלא זכה באישורו.

הסיבות לכך מתבררות לקראת סוף הספר.

לאחר נתק של כמה שנים, מגלה אליס כי אחיה הפך להיות אדם אכזרי, אשר שם לו למטרת חייו לצוד מכשפות.

הבחירה במילה צייד מדויקת ביותר.

מת׳יו מתייחס לאותן נשים בדיוק כמו צייד אשר יוצא לצוד בעלי חיים חסרי ישע.

ומהי אשמתן בדיוק? מהו אותו כישוף בהן הן מואשמות?

די שהאישה אינה כנועה, שונה במעט, או חסרת גבר שיגן עליה, הוסיפו לכך צירוף מקרים שבו ביקרה או אפילו הביטה על מישהו וזמן קצר אחר כך הוא חלה או מת והרי ברור כשמש- היא מכשפה.

ואם היא מכשפה הרי אינה בת אדם, אלא שותפתו או שליחתו של השטן, ולכן חובה להרוג אותה.

לכאורה זוכות הנאשמות למשפט צדק, אך מהי הדרך בה ניתן בכלל להתמודד עם האשמה כזו?

אחד המבחנים למשל הוא מבחן ההטבלה- זורקים את הנאשמת קשורה בחבלים למי הנהר אם היא טובעת סימן שאינה מכשפה, שהרי ידוע כי מכשפה תצליח לצוף…

בחיי שהיו שלבים בקריאה שרציתי לצרוח מתסכול.

כמוני גם אליס, וכך חלק גדול מהאנשים שחיו באותה תקופה.

הספר מצייר את הדרך בה מנסה אליס להתמודד עם העניין. היא מבינה שאין סיכוי שהגיון ישפיע על אחיה ומנסה דרכים אחרות.

״הגעתי למסקנה שעדיף שאשאר ואנסה לחתור תחת עבודתו של אחי, מפני שבזמן שניסיתי לאזור מחדש את אומץ ליבי, הבנתי שאני נמצאת בעמדה טובה לבצע זאת, מבלי שהוא יעלה על דעתו שהדבר נעשה בכלל. על אף שכף רגלי הכאיבה לי כל כך שנאלצתי לנשוך את שפתיי בכוח בזמן שרכבנו, לא יכולתי לשאת את המחשבה על מה שיקרה אם מת׳יו יחליף אותי במישהי אחרת, שידיה עדינות פחות משלי, שמצפונה מייסר אותה פחות״

בתוך כך מתבררות לאליס נסיבות היוולדו וילדותו המוקדמת של אחיה, וכמובן ההשפעה על הבחירות שלו כמבוגר.

אליס מסבירה לקראת סוף הספר מדוע היא כותבת את הספר וכיצד היא רואה את אחיה:

״אני רוצה שהוא יהיה יותר מאשר צל המוטל על הקיר כדי להפחיד את הילדים. אני רוצה להראות אותו כיותר מזה, אבל גם כפחות: אני רוצה להראות אותו כאדם שבחר לקרוא לעצמו צייד מכשפות, ואשר היה ראוי לכל דקת כאב שבאה עליו, אבל גם כחורבותיו העצובות של ילד קטן. שכן הוא היה שני הדברים הללו גם יחד, ואין איש שיוכל לדעת זאת טוב יותר מהאחות שצפתה בו גדל.״

למרות שאני מסכימה עם אליס שמת׳יו הוא גם רוצח אכזר וגם קורבן, מיותר בעיניי לשים את הדברים בצורה מפורשת בפיה. הייתי מעדיפה שהסופרת תסמוך עלי שאגיע לבד למסקנה הזו.

מה גם שהיא עושה עבודה טובה בלהראות זאת.

ציטוט נוסף שאהבתי מאוד מהספר:

״בחודשים האחרונים למדתי שההיסטוריה הידועה השייכת לאור היום, איננה ההיסטוריה היחידה. כל שעליכם לעשות הוא להפוך את הסלע, ותחתיו תגלו היסטוריה אחרת, מתפתלת ומנסה להימלט.״

וזה הזכיר לי ציטוט מספר אחר בהוצאת תמיר//סנדיק ״שיבה״:

״היסטוריה מספרת סיפורים. ולכן, כשאתם לומדים היסטוריה, עליכם לשאול את עצמכם: ׳איזה סיפור חסר לי? איזה קול הושתק כדי שקול אחר יישמע? ברגע שמצאתם את התשובה, עליכם למצוא גם את הסיפור.׳״

תקראו את ״אחותו של צייד המכשפות״ הוא חשוב, בדיוק מהסיבות ששני הציטוטים הללו מתייחסים אליהן.

לפני סיום מילת שבח על התרגום המשובח של מור  רוזנפלד שהצליחה להעביר באמצעות השפה את רוח התקופה ( כך למשל השירותים נקראים בית כסא) ועדיין לשמור על טקסט קולח.

לקריאת ההמלצה על ״שיבה״ לחצו כאן