maor5במהלך הקריאה בספר הבנתי פתאום מה הופך את דויד גרוסמן לסופר גדול כל כך.
"אתי החיים משחק הרבה", ספרו החדש של דויד גרוסמן( יצא לאור בספריה החדשה) הוא מרתק, מרגש ונפלא ממש.
במהלך הקריאה בו הבנתי פתאום מה הופך אותו לסופר גדול כל כך.
זו הענווה שבו, ואני אסביר את כוונתי:
כשאני קוראת בספרים שלו, ובספר "אתי החיים משחק הרבה" במיוחד, התחושה שלי היא כאילו דויד גרוסמן מעלים את עצמו.
בניגוד לחלק מהסופרים הוא לא מנסה להראות לי כמה הוא מוכשר, כמה יפה הוא יודע לכתוב, איזה וירטואוז הוא.
לא, הפוקוס שלו הוא על הסיפור.
זה כאילו דויד גרוסמן לוחש באזניי, בואי, תתקרבי ותראי איזה סיפור אנושי מרתק מצאתי.
ואני מתקרבת ומגלה סיפור חי כל כך שאני שוכחת שהוא סיפור, שוכחת למעשה מכל מה שקורה מסביב באותו רגע וצוללת אל העולם שהוא ברא.
אני חושבת שמתוך אותה ענווה הוא מצליח למחוק את עצמו להיכנס לנפשן של הדמויות השונות כל כך ממנו, פעם זה ילד בן תשע, פעם אשה בת שלושים ותשע או בת תשעים.
מעט על העלילה של "אתי החיים משחק הרבה" ללא ספוילר:
קשה מאוד לספר על הספר הזה ללא ספוילר, לכן אמעיט בדברים לגבי העלילה, אבל האמינו לי שהיא מסעירה.
"אתי החיים משחק הרבה" נקרא כך בעקבות ציטוט של אחת הדמויות הראשיות, ורה בת התשעים, אשר כפי שהיא מסכמת את חייה היו רבי תהפוכות ודרמות, או במילותיה שלה: "אתי החיים משחק הרבה"
זהו סיפורן של ורה, בתה נינה, נכדתה גילי, וגם סיפורו של רפאל, אביה של גילי.
מאורע טרגי בילדותה של נינה השפיע על חייהן של כל הדמויות, וכמו שקורה לא פעם עם סודות מרעילים הם ניצבים בפני צומת שמחייבת אותם להתעמת איתו.
ארבעתם יחד יוצאים למסע אל האי הקרואטי גולי אוטוק. אי שבעבר היה מושבת עונשין ושם החלה הפרשה הטרגית.
רפאל וגילי הם אנשי קולנוע וכך מצטרפת אליהם גם המצלמה. כל רגע במסע הזה מתועד.
כפי שקורה לא פעם בסרטים מסוג זה, המצלמה לא רק מתעדת, אלא גם מדרבנת ומאפשרת.
גילי היא לא רק הבת, הנכדה והצלמת, היא גם קורבן של אותה פרשה.
"סבתא שלי החמודה, המצחיקה, הנדיבה, החמה, המסורה עד כלות, הפנאטית, הקשוחה, האכזרית, סבתא והזאב בעור אחד. איך עומדים בה? איך עומדים במה שעוללה לנינה?"
ואיך ממשיכים להיות אני וגם לאהוב אותה?"
מעבר לזה לא אוסיף מילה על העלילה.
קראתי את הספר במשך שלושה ימים, כשבתוכי מתנהלת מלחמה.
מצד אחד לא רציתי ולא כל כך יכולתי לעזוב אותו, מצד שני לא רציתי שיסתיים.
נקשרתי לכל אחת מהדמויות, סערתי מהאירועים. כעסתי על אחת הדמויות, אבל גם הבנתי אותה וחמלתי עליה.
כל זה קורה בזכות הכתיבה המופלאה כתמיד של גרוסמן.
הבחירה בציטוטים לא קלה מאחר ויש שפע. הנה כמה לדוגמא:
"היינו ערוכים לשניים"
"החיוך שלה קצת מתמוטט ונסוג מראש"
"חילחל בי פתאום פחד כזה שמרגישים אך ורק כשעומדים מול אופל אנושי. וידעתי שלחיוך הזה של נינה אין תרגום לשום שפה שמדוברת באור."
"מתי אדם מתחיל באמת להתבגר?כשהוא מסכים לקבל את זה שגם להורים שלו יש זכות לפסיכולוגיה"
אין לי ספק שאחזור לקרוא את הספר הזה לפחות פעם נוספת.
לקריאה על ספרו הקודם של גרוסמן, לחצו כאן