ספרות ילדים על הספקטרום האוטיסטי היא מראש התמודדות עם אתגר כפול. מצד אחד- הנושא חשוב מאוד, ולשמחתי בשנים האחרונות מקבל יותר ויותר חשיפה.
מצד שני, כמו בכל נושא חשוב קיימת סכנה שתיווצר ספרות מגויסת.
תשאלו- מה הסכנה? הרי זהו גיוס למטרה טובה. הכרות עם השונה דרך ספרות יכולה ליצור הזדהות ולחנך לקבלתו והכלתו.
נכון, אבל בעיניי כאשר ספרות מגויסת היא מחטיאה את המטרה פעמיים.
בפעם הראשונה מאחר והיא יוצרת אצל הקורא החכם התנגדות. וכך למעשה אנו שופכים את התינוק יחד עם המים.
בפעם השניה ולא פחות חשובה כשהצד האמנותי מתפספס, נופל במלכודת האג׳נדה.
יחד עם זאת, אין לפסול על הסף, צריך פשוט להיות מודעים לסכנה הזו. על הכותבים להיזהר כפליים ועל הקוראים לסמוך על עצמם.
אחרי הכל הסיבה הטובה ביותר לקרוא ספר היא היותו ספר טוב, כל השאר הוא בונוס.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספרות ילדים, שם רבים מאוד, לצערי, המקרים בהם מתוך הכוונות החינוכיות הטובות ביותר נולדים ספרים גרועים.
לשמחתי, לא זה המקרה כשמדובר בשני הספרים עליהם אכתוב הפעם.
שני הספרים נושאי אג׳נדה, זה נכון, אך יחד עם זאת הם עוברים את מבחן הקריאות.
שני הספרים עוסקים, כאמור, בילדים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ובזה תם הדמיון בינהם.
נתחיל עם הצעירים שבחבורה
״הסוד של רון״/שני ברנס. איורים דניאל סוסה
שני ברנס היא מטפלת בשיטה ההתנהגותית ומנחת תכניות שילוב בגני תקשורת. מתוך ניסיונה המקצועי בחרה לכתוב ספר זה. היא מצהירה במפורש בגב הספר על מטרתה: ״נכתב כדי לעודד ילדים ומבוגרים לסובלנות והכרה בשונה כשווה. הספר הוא כלי חשוב בהגברת המודעות לאוטיזם שתוביל לשינוי תודעתי חברתי״
למרות האמור לעיל, מדובר בספר חמוד המספר את סיפורו של רון. רון הוא ילד בגן רגיל המתמודד עם קשיים כמו הפרעה בויסות החושי( לא במילים אלה כמובן.) והתנהגויות כמו מחיאות כפיים לא מוסברות ופעולות חזרתיות.
הסיפור מוצג בקול ראשון ומציג את זוית הראייה שלו.
מדובר בספר לילדים צעירים ולכן הקשיים כאן מוצגים מאוד בעדינות, עד כדי כך שנדמה היה לי שהפתרון מגיע מהר מדי. מצד שני, מדובר בספר ילדים המציג מצב רצוי, לא בהכרח המצב המצוי, וזו גם מטרתו המוצהרת.
לו אני הייתי גננת בגן הייתי מזמינה ספר זה לספריית הגן, ולו רק כי אני אישית לא מכירה אף ספר אחר העוסק בנושא ומותאם לילדים צעירים.
הספר השני מיועד לילדים בני עשר ומעלה
״לא כמו כולם״/ אורה קרופיק
גם הספר הזה עוסק כאמור בספקטרום האוטיסטי.
נטע היא ילדה שאינה מקובלת בכיתתה, כמעט מוחרמת. במהלך הסיפור מתברר כי היא מאובחנת כבעלת תסמונת אספרגר.
בתחילת הספר גם היא ומשפחתה עוד לא יודעים מה יש לה. היא ״רק מוזרה״
שירה היא ילדה חדשה בכיתה והיחידה המתחברת עם נטע.
שירה מגלה חמלה ואף רצון טבעי בחברות עם נטע ויחד עם זאת היא מפחדת לשלם מחיר חברתי על התחברות עם הילדה הדחויה.
היא מתלבטת מה לעשות ומוצאת לבסוף את הדרך.
הספר מוצג בשני קולות. קולה של שירה מסופר בגוף שלישי, וקולה של נטע המובא בגוף ראשון
אורה קרופיק כתבה ספרי נוער רבים וטובים.
בספר הזה, שנושאו חשוב במיוחד, הרגשתי שהיא לוחצת קצת יותר מדי על דוושת האג׳נדה. יחד עם זאת, יתכן כי עבור ילד שקורא את הספר לא תתקבל התחושה הזו.
הספר קריא וסוחף. עוסק בדילמות אמיתיות ומציג מצבים מהחיים בהם אפילו בני המשפחה לא תמיד מקבלים את נטע כפי שהיא.
חשוב לזכור בקריאת שני הספרים הללו ובכלל. לא סתם נקרא הספקטרום כך. מדובר במנעד רחב מאוד של התנהגויות ומצבים. כל ילד הוא ילד בפני עצמו, בדיוק כמו ילדים רגילים, ועדיין עצם העיסוק בנושא בספרות הילדים הוא חשוב.