3 ספרים קלילים וסוחפים

יש תקופות בחיים בהם הלחץ מסביב, עומס העבודה או אפילו מזג האוויר, גורמים לי לחפש בקריאה מפלט קליל.

תקראו להם ״ ספרי טיסה״ ( מבחינתי , ספרי טיסה חייבים להגיע עם כרטיס טיסה ומעבר בדיוטי פרי..) או ״ סורבה ספרותי״ כך או כך, מדובר בספרים שהקריאה בהם קולחת ללא מאמץ, והמעורבות הרגשית נמוכה יחסית, (כי בלי מעורבות רגשית בכלל אין כל הנאה בקריאה, מבחינתי לפחות.)

לרוב, אני שוכחת אותם מספר ימים לאחר שסיימתי את הקריאה בהם, ולעיתים אפילו מספר שעות.

תנאי הכרחי  מבחינתי היא שלמרות היותו קליל, הספר לא מעליב את האינטליגנציה של הקורא, לא מבחינת השפה, ולא מבחינת ההסתברות בעלילה.

הנה המלצה על 3 ספרים כאלה:

 ״למראית עין״/ליעד שהם.

כמו ספריו הקודמים של ליד שהם, גם כאן מדובר בספר מתח. הפעם מתרחשת העלילה באחת ההתנחלויות. מקרה רצח מתרחש שם ומחזיר את בנו של רב הישוב, חוזר בשאלה שלומד בקורס של השב״כ אל בית הוריו כדי לחקור את הרצח תחת מסווה. דמות נוספת בעלילה היא פקד ענת נחמיאס שמוכרת לקוראיו הנאמנים של ליעד שהם.

זמן לעזוב/ג׳ודי פיקו

כמו מרבית ספריה של פיקו, גם הספר הזה סוחף, לעיתים מדמיע, והסיבה היחידה לכך שאני מגדירה אותו כקליל, היא שהמעורבות הרגשית שלי בספר נמוגה יום לאחר שסיימתי לקרוא אותו. עם זאת במהלך הקריאה עצמה התעורר בי מנעד רחב של רגשות.

אמה של ג׳נה מטקאף נעלמה לאחר תאונה מסתורית. עשר שנים חלפו מאז, ג׳אנה בת ה13 מסרבת להאמין כי ננטשה, והיא יוצרת קשר עם בלש פרטי ומתקשרת כדי להתחקות אחר עקבות האם ולהבין אחת ולתמיד מה אירע שם.

פעם אחר פעם, חל מפנה בעלילה, עד העמודים האחרונים ממש, כל מה שנדמה לנו שהבנו מתהפך, ומשאיר אותנו מופתעים.

ג׳ודי פיקו בונה דמויות עגולות ונוגעות ללב, ומעוררת הזדהות וסקרנות.

הספר השלישי ברשימה, ״אבני הסליחה״/לורי נלסון ספילמן הוא ספר שהתלבטתי לגביו זמן רב לפני שקראתי אותו. ההתלבטות שלי היתה מאחר וזכרתי את ספרה הראשון ״ רשימת המשאלות״ כספר אמריקאי חביב, מעין ״סרט בנות״.

מאחר ומצבי הבריאותי בימים האחרונים דרש מנוחה של ממש, החלטתי שספר מסוג כזה מתאים בדיוק.

האנה פר, מנחת טלויזיה צעירה ומצליחה, היא בת זוגו של ראש העיר, יפה תואר ואב אלמן. בעברה של האנה מסתתר סוד , וסודות כידוע מהווים רעל בחיים האמיתיים וחומר גלם מצויין לספרות.

כמו ספרה הקודם, כך גם ״אבני הסליחה״ קליל ביותר, אמנם אף אחת מהדמויות איננה לגמרי טובה או רעה, וזה גם המסר בסיפור, אלא שאין כאן דמויות עגולות באמת, למעשה כמעט ואין כאן בנייה של דמויות לעומק.

המסרים ששותלת ספילמן בספר גלויים מדי, לעיתים אפילו בוטים ומזכירים ספרות מגוייסת.יש לא מעט קלישאות, ועם זאת, המשכתי לקרוא את הספר עד סופו בהנאה. קליל, כבר אמרתי?