המלצה משולשת לספרי ילדים שישמחו גם את המבוגרים
זה לא סוד שאני אוהבת ספרי ילדים. בתנאי שהם טובים כמובן:)
ספר ילדים טוב הוא קודם כל ספר טוב, ובנוסף יש עוד כמה תנאים הכרחיים בעיניי שנגזרים מקהל היעד שלו.
כשמדובר בילדים צעירים, האיורים הם חלק בלתי נפרד מהטקסט, לעיתים משלימים אותו, לעיתים מפרשים ולעיתים אף מוסיפים ומספרים בעצמם.
השפה צריכה להיות מצד אחד מותאמת לגיל הילדים ומצד שני להעשיר את אוצר המילים הרגיל שלו, להעלות מעט את המשלב הלשוני, כמו יד תומכת שעוזרת לו במעלה המדרגות.
החריזה, אם ישנה כזו, ראוי שתהיה טבעית, מתגלגלת בקלות בפה, מתנגנת באוזן, ומצטרפת למצלול ולמקצב, ובכך ״מהפנטת״ את הקורא הצעיר.
לא פחות חשוב, הסופר צריך להביט לילדים בגובה העיניים, לא להתיילד, וגם לא לשכוח שמדובר בילדים.
פעם כשלמדתי בסמינר ביקשה מאיתנו אחת המרצות לעזוב את כסאות הסטודנט, ולרדת על ברכינו, פיזית, לא כמטפורה.
״עכשיו אתן רואות מה ילד רואה ואיך הוא קולט את העולם. תזכרו את זה בכל פעם שאתן מדברות איתו. איתו, לא אליו״
כל שלושת הספרים שברשומה הבאה עונים על כל התנאים הללו.
״בדרך למכולת״ דן הופרט. איורים הדר מזרחי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
על גבי הכריכה האחורית מוגדר הספר כ״אסופת שירים״
אני חולקת על ההגדרה. בעיניי הוא שייך לסוגה שילדים מאוד אוהבים- שירסיפור.
״בדרך למכולת״ כנרמז משמו מתאר חוויה יומיומית מוכרת לכל הורה, והופך אותה לחוויה קסומה.
נטע ואביה הולכים למכולת, ובדרך קורים כל מיני דברים. הנה דוגמא:
״בדרך למכולת אבא מצביע על העננים בשמים
ואומר שלעננים האלה קוראים ענני כבשה
אני שואלת אותו מי מכבס עננים,
ואיך הם בכלל נכנסים למכונת הכביסה?״
כל עמוד בספר נפתח במילים בדרך למכולת. ילדים אוהבים חזרתיות.
דן הופרט לוקח את הרגעים הקטנים של החיים, ומתעכב עליהם, כמו שילדים עושים באופן טבעי.
מקשיבים לרשרוש העלים ולבטן המקרקרת,מדלגים, אוספים אבנים ועוד.
״בדרך למכולת״ הוא ספר שיש בו לא מעט הומור שילדים אוהבים, אבל גם רגעים של חמלה, ומקום שמאפשר שיחה על העצב. למשל סב שנפטר, ועודנו נוכח.
מעבר לחווית הקריאה המהנה בספר, הוא מזמין כמובן לעצור ולהרחיב בעקבות כל נושא שעולה בשיחה בין האב לבתו.
אהבתי מאוד את סוף הספר שבעצם סוגר מעגל ומחזיר לקרוא מההתחלה, בדיוק כמו שילדים אוהבים:
״כשאנחנו חוזרים הביתה
אמא מחייכת לאבא:
׳שכחת להביא חלה.׳
אז שוב אנחנו הולכים למכולת.
והכל מתחיל מהתחלה.״
״מקס האמיץ״ מאת אד ויר. תרגום רונית רוקאס. הוצאת כנפיים
מקס הוא חתלתול אמיץ שרודף אחרי עכברים. עד כאן הכל רגיל, אלא שמקס לא יודע כיצד נראה עכבר.
הוא פוגש במהלך המרדף יצורים רבים, שואל כל אחד מהם האם הוא במקרה עכבר.
כולם עונים לו בשלילה ומוסיפים שבדיוק הרגע חלף שם עכבר.
מקס ממשיך בחיפוש, עד שהוא מגיע לעכבר, וזה, בחוכמה רבה עונה לו בשלילה, מצביע לעברה של מפלצת וטוען שהיא עכבר.
מקס בטוח שהגיע אל היעד ו… לא אגלה לכם מה מתרחש.
כן אגלה שהסיפור מצחיק ומפתיע, ומעורר מחשבות על מהו אומץ ולמה בעצם חתול שלא יודע בכלל מהו עכבר רודף אחריו. אם תרצו זהו הרובד הסמוי והעמוק שפונה אל המבוגרים, אבל אני מאמינה שבצורה איטית ועקבית ספרים ומסרים כאלה מחלחלים אל הלא מודע ומחכים בסבלנות לילד שיגדל.
אד ויר הוא גם הכותב וגם המאייר, ובשניהם הוא עושה עבודה נהדרת. תראו את האיור הזה למשל:
״לילי והסלע״ מאת סטיבן וו. מרטין. איירה סמנתה קוטריל. תרגום עטרה אופק הוצאת הכורסא
לילי רצתה חיית מחמד, לא כל כך שינה לה איזו חיה.
אז ההורים שלה קנו לה ליום הולדתה השישי… סלע!
זה כמובן לא מה שלילי התכוונה, אבל היא מצאה בו יתרונות. הוא יודע להקשיב, והיפו אלרגני למשל:)
לילי לומדת להפיק מהמצב את המיטב ומתמודדת עם האתגרים ואז מגיע הטוויסט בעלילה.
דווקא כשלילי שלמה עם המצב מתברר שבתוך הסלע חיכה בסבלנות דינוזאור, ובאחד הלילות הוא בוקע מהסלע.
עכשיו יש ללילי חיית מחמד, והפעם הוריה הם אלה שמופתעים אבל לומדים להתמודד.
התרגום של עטרה אופק נהדר כתמיד כשמדובר בה.
היא אפילו יודעת מה לא לתרגם כדי לא ליצור מצב מאולץ, גם אם זה אומר שרק המבוגרים יבינו את הבדיחה.
לילי קוראת לסלע רוקי.
תסכימו איתי שכל תרגום היה מפספס. גם לו קראו לסלע בעברית אבני, הרי אין באמת שם כזה, והערת שוליים לא מתאימה לספר ילדים.
יכולת האיפוק הזו ראויה לשבח בעיניי לא פחות ממה שכן תורגם.
גם המאיירת עשתה עבודה נהדרת.
תראו למשל את ההורים שקופצים בתדהמה מהספה, מבלי שהטקסט צריך לומר מילה על כך,
ולעומתם הסבתא שכבר ראתה הכל בחייה לא מתרגשת מכלום.
להמלצות נוספות על ספרי ילדים לחצו כאן