הבתים של ענת לב אדלר

את ענת לב אדלר אין צורך להציג.

אתם בוודאי מכירים אותה כעיתונאית וככותבת פרוזה (״כותבת מוחקת אהבה״) ובעוד כמה כובעים מרתקים ומגוונים.

היום אני מארחת את מילותיה דווקא בצד הפחות מוכר שלה- שירה.

בעבר הצגתי לכם כבר שיר שכתבה. הנה כאן

השבוע, שני שירים שלה. שניהם עוסקים במה שאני אישית מכירה היטב, וכמוני רבים מכם.

מה שידוע בשם הנוראי ולא מדויק בעיניי ״תסמונת הקן המתרוקן״

לפני קצת יותר משנתיים התגייסו שני ילדיי לצבא.

בבת אחת, ממצב שבו יש בבית משפחה שלמה, כולל שני מתבגרים וכל חבריהם המרבים להתארח ולשמח, נכנס השקט הביתה.

חזרנו להיות זוג צעיר:)

לקח זמן מה עד שלמדתי גם את היתרונות במצב הזה.

ההתחלה לא היתה נעימה.

בכלל לא.

לכן, כשקראתי את השירים של ענת, שגם היא כעת אמא של חייל וחיילת הזדהיתי לחלוטין.

זה מצב מורכב, אחר ממה שהכרנו בכמעט שני העשורים האחרונים, יש בו גם יתרונות לא מעטים, אבל גם עצב, וחששות ובעיקר הזמנה להתבוננות.

עוד מילה לפני שאתן את הבמה למילותיה של ענת לב אדלר- מדוע השם ״תסמונת הקן המתרוקן״ אינו מדויק עבורי:

הוא לא באמת מתרוקן. הוא מתרחב, בונה שלוחות וסניפים, בצבא, בטיול הגדול, אחר כך במשפחות שלהם, אבל הוא לא מתרוקן.

הוא רק משתנה.

והנה שני השירים של ענת

בית אחרון 

 

וַהֲרֵי בְּתֹם יָמֵינוּ,

אֵלֶּה הֵם בָּתֵּינוּ הַמְּרֻקָּנִים

הַבּוֹלְעִים אוֹתָנוּ לְתוֹכָם, שַׁחִים וּכְנוּעִים.

חַלּוֹנוֹת הַלֹּעַ נִפְעָרִים כִּמְעָרוֹת קֶדֶם

וּבְחֶשְׁכַת חַדְרֵי הָאֵין קֵץ

אָנוּ רְבוּצִים יְחִידִים,

קְרוּעִים מִשָּׁלֵם שֶׁהִרְכַּבְנוּ

(כְּשֶׁאַחֲרוֹן הַנּוֹתָרִים עוֹד יָצָא עַל רַגְלָיו,

אוֹ שֶׁלֹּא).

כָּעֵת זוֹהִי רַק תּוּגַת הַיְּדִיעָה

שׁוֹרֶקֶת זִכָּרוֹן

שֶׁמְּסָרֵב לְהִתְפּוֹגֵג וּלְהַתִּיר

 

 

 

 

בית ריק 

 

אֵיכָה אָזְלוּ

שָׁנִים

וִילָדִים

וְשׁוּב אַתָּה

וְשׁוּב אֲנִי

מִשְּׁנֵי

צִדֵּי שֻׁלְחָן

רֵיק לְמֶחֱצָה.

הִנֵּה עַכְשָׁו  –

לֶהָבָה כְּחֻלָּה

גְּבִינָה רָזָה

סַכִּין

סָלָט

מְקֻשְׁקֶשֶׁת

עַגְבָנִיָּה  –

וּבֵין חַבְלֵי הָעֶרֶב

נִמְתַּחַת הַשְּׁתִיקָה

 

כאמור, אני כבר גיליתי גם את היתרונות של השינוי, אבל לא מתכחשת לעצב ולצורך להסתגל אליו.

וכדי להסתגל צריך גם זמן וגם הכרה בקושי, ואת זה השירים של ענת לב אדלר עושים.

שני השירים לקוחים מתוך ספר שבכתובים, ואני מחכה בסקרנות לספר כולו.

 

בצילום- ציפורים שעזבו את הקן.