שיר לסופשבוע 3.3.16
את השיר לסוף השבוע הזה שכתב ע׳ הלל, מצאתי בתוך אנתולגיית השירים שבחר יוסי בנאי ונקראת ״שירים יום יום״ (הוצאת עם עובד)
ארץ ישראל/ ע׳ הלל
״מִתְבּוֹנֵן בָּאֲדָמָה הַחֲזָקָה הַזֹּאת
מַבִּיט בָּהֶם, בְּהַרְרֵי הַסֶּלַע הַחֲמוּרִים,
צוֹפֶה בִּשְׁמֵי אֵין-קֵץ-הַנְּהָרָה
וּבְכָל הַפָּנִים וְהָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ
וְרוֹאֶה אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי
וּצְעָקָה״
נדמה לי שאין צורך להכביר מילים על השיר בכלל ועל שתי השורות האחרונות בפרט, שתי שורות שמציגות בצורה מדוייקת כל כך את חיינו במקום הזה.
בעיניי היופי הוא גם יופיו של הנוף המתואר בשיר, וגם יופיים של האנשים הטובים שחיים כאן, והם רבים כל כך, ושקטים כל כך, עד שנדמה לעיתים כי אינם הרוב.
וצעקה- צעקת הכאב והמחאה
ואני תוהה – מתי נוכל להתרווח, רק מעט, לנשום את היופי בלי לנשוף צעקה?