מכתב לעצמי או לכל “בוגר” אירוע רפואי

קודם כל , לאט.
כן, את רוצה לבלוע את החיים, הרבה יותר מאשר לפני כן. יש בך חלק שמבין היטב שהחיים עלולים להסתיים בבת אחת,ככה פתאום וכדאי לנצל אותם קודם,
ובכל זאת האטי. הקשיבי לגוף. הוא עבר טלטלה משמעותית. הוא מתעייף בקלות, ואת צריכה לתת לו מנוחה.
החלמה היא תהליך.
זוכרת שקיבלת בשיקום מערכת שעות של אימונים? עכשיו צריך להכניס למערכת הזו שעות השקטה.
בכל פעם שנדמה לך שאת לא מתקדמת, הביטי שלושה חודשים אחורה. זוכרת מה יכולת ובעיקר מה לא יכולת?
הגוף הזה שלך למד הכל מהתחלה. זה *לא* מובן מאליו.
אני חוזרת, זה *לא* מובן מאליו. כלום, אבל ממש כלום לא מובן מאליו. תזכרי את זה, תמיד, ובעיקר כשקשה לך.
יש לך מיליון שאלות. על רובן לא תקבלי תשובה. כן, גם לא מהרופאים.
תלמדי לחיות עם שאלות ללא תשובות. או אם תוכלי(וזה כבר אתגר למתקדמים)בלי לשאול בכלל.
מה יהיה בעוד חודש?
לא ברור. רק ברור שיהיה טוב יותר מעכשיו.
מתי תופעה מסוימת תחלוף? אף אחד לא באמת יודע.
למען האמת אף אחד לא באמת יודע *אם* בכלל היא תחלוף.

הנה, קבלי עוד משפט להתרגל אליו- ככה זה. יש מה שיש.
דברי איתו, עם הגוף. זה אולי נשמע לך ״רוחניקי״ אבל זה עוזר. מניסיון. זה מרגיע, גם לנשום.
נשימות ארוכות, איטיות. כאלה שמכניסות המון חמצן(חומר חזק החמצן הזה…) ומזכירות לך- גם זה לא מובן מאליו. הנשימה.
תקשיבי לגלי עטרי-תעשי מה שעושה לך טוב.
תהיי טובה לאנשים. גם כשקשה לך.
להיות טובה עושה טוב לטונוס השרירים, ומשחרר אנדורפינים. הרופאים אולי לא יגידו את זה, אבל ככה זה.
תכתבי, או תציירי, או גם וגם. העיקר שתעבדי את עצמך ביצירה. אם לא תעבדי אולי תאבדי…
תזכרי- אין טעם לרצות לחזור למה שהיה. זה לא יחזור.
עכשיו את יוצרת חיים חדשים, לאט לאט, עם גוף שלומד הכל מחדש, ורק האהבה היא לא חדשה.
אה כן , אהבה, תני לה המון מקום. דעי לקבל אותה. גם לתת.