אנה יקרה, קשה לי כל כך לכתוב לך היום, האמת שהיא קשה לי בכלל לכתוב היום. את לא מכירה אותי וגם לא תכירי אותי לעולם, ואני לעומת זאת, מכירה אותך, מכירה אותך היטב כפי שמכיר העולם כולו. כשכתבת את מילותייך האחרונות היית צעירה מילדיי, כשקראתי לראשונה את מילותייך הייתי צעירה
תני לאור שלך לזרוח מנצנץ באישוני אנשייך זוהר, מסמן את הדרך לילדייך תני לאור שבך לשמוח, להשתובב כעולל חופשי, לא פוחד לגדול או אפילו ליפול תני לאור שבך לפתוח לבבות שננעלו בכאב כפות ידיים ששכחו כיצד לבטוח אל תסתירי פניך ממנו אל תטמיני אותו בשקים אפלים. את הלא יודעת, אור
טעימה משולחן הכתיבה שלי ועדשת המצלמה של עירית רובינגר
מאז פטירתה של אשתו, לא פוקדת אותו התנומה במיטתם. משהפצירה בו בתו הבכורה להשכיר את החנות ולעבור להתגורר איתה, אמר: ״יא בינתי, 60 שנה ישנתי רק איתה, האצבעות שלי בתלתלים שלה, הריח שלה, של סבון ומי ורדים, עושה לי את הנשימה שקטה, האח הקטן שלך נולד כאן במיטה הזו, לא
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.