פייר, ז'אן ואני

מה אומר לכם השם גי דה מופסן ?

אותי הוא זרק מיד  בחזרה לתיכון(ועברו מאז קצת יותר משנתיים, טוב הרבה יותר) אל הסיפור " המחרוזת"

שיעורי הספרות בתיכון השאירו  בי חותם עמוק כל כך, ועד היום אני יכולה להיזכר בתחושות שעברו בי בזמן הקריאה של " המחרוזת" ויצירות נוספות שאינן עבריות,  בפליאה שעברה בי, בניגוד לספרות ישראלית שגורמת לי לתחושה של בית(גם אם לעיתים זהו בית קשה ומכאיב)

ספרות העולם , כשהיא במיטבה, מעבירה בי תחושה דומה לזו, שעוברת בי כאשר אני מתיירת  במוזיאון בארץ רחוקה.

זו בדיוק התחושה שעורר בי הספר "פייר וז'אן" שכתב גי דה מופסן שיצא לאור עכשיו בפורמט הדיגיטלי, בהוצאת הספרייה החדשה ומנדלי מוכר ספרים ברשת.

כתבתי לא פעם על היתרונות שאני מוצאת בקריאת ספרים אלקטרונים.

אחד היתרונות הוא , שהרבה יותר קל לי להתרכז בקריאה באייפד , מאשר בספר מודפס. למה? גם אני לא יודעת.

אני כן יודעת ש"פייר וז'אן" הוא ספר שדרש ממני ריכוז, למרות היותו מעניין וכתוב היטב, הוא דורש השקעת "עבודה" בקריאה ואצלי , העבודה הזו קלה יותר בספר אלקטרוני.

ואחרי כל ההקדמות הנה מעט על העלילה, ללא חשש ספויילר:

פייר וז'אן הם שני אחים, האחד רופא, השני עורך דין ושניהם מתגוררים עדיין בבית הוריהם.

יום אחד מת חבר ותיק של המשפחה, ולהפתעת כולם מוריש את כל כספו לז'אן, הבן הצעיר. בצוואתו אין שום הסבר שישפוך אור על בחירתו.

מכאן ואילך מתגלגלת העלילה, עם מעט מאוד התרחשויות חיצוניות, והרבה מאוד התהלכות בתוך מוחן וליבן של הדמויות.

זו הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהספר נכתב בסוף המאה ה19, הוא עדיין רלבנטי.

גי דה מופסן כאילו מזמין אותנו להצטרף אליו ולצפות בהתנהגותן של הדמויות, בהיותן שבויות של נורמות חברתיות, וביצרים האנושים הטבעיים שלהן.

3 תובנות שעלו בי תוך כדי הקריאה:

סודות וחשדות הם שני כוחות שמרעילים ומכרסמים בכל הבא איתם במגע.

הסליחה היא בחירה שתלויה אך ורק בי. לא משנה מה הצד השני עשה, זו החלטה שלי אם לסלוח, ובזאת לשחרר את עצמי, או להיכבל לכעס.

שיפוטיות היא תכונה שפוגעת בשופט יותר מאשר ב"נאשם"

גי דה מופסן לא אומר זאת במילים מפורשות, ואולי בכלל לא לכך התכוון המשורר בכותבו..

אבל בעיניי השאלה הנכונה היא לא למה הוא התכוון, אלא מה אני מצאתי במסע הזה.

מה דעתכם?