שתיקת הצמחים- מה היא אומרת לנו?

״שתיקת הצמחים״  שכתבה לבנה מושון,חיכה לי זמן ארוך  מאז שרכשתי אותו. ממש כמו גיבורת הספר, גם הוא חיכה בשקט ובצניעות.

יתכן שהיה מחכה עוד זמן רב, אלא שכשראיתי שהוא מועמד לפרס ספיר גברה סקרנותי והתחלתי לקרוא אותו.

כבר מהעמודים הראשונים הרגשתי שאני נכבשת, למרות שהיה צורך לעיתים במאמץ. מצאתי את עצמי לא פעם חוזרת כמה עמודים לאחור ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם, האם דילגתי בטעות על משפט או יותר? וכמעט תמיד התברר שלא פיספסתי אלא שדברים התבררו תוך כדי קריאה, וחלקם לא התבררו לי גם בסוף הספר.

האם זו אני שלא הבנתי או שמא הדברים נותרו פתוחים?

בעיניי זה לא ממש חשוב

מה שחשובה היא חווית הקריאה, וזו היתה מרתקת ולעיתים אף מכושפת.

מעט על העלילה ללא ספוילר :

תמר בוברוצקי היא סטודנטית לעבודה סוציאלית, אלמנה צעירה אשר מגיעה לעבוד במשתלה למרות העובדה שנולדה עם נכות קלה- בכף ידה השמאלית שלוש אצבעות בלבד.

את המשתלה מנהל אוריה, אותו היא מכנה ״הפשיסט” שלא בפניו ואילו והוא מכנה אותה, כן בפניה, נכה, גידמת ועוד.

היא מתעקשת לעבוד בעבודה הפיזית הקשה, ומתעקשת לנהל אורח חיים ללא הנחות. אנשים שמתייחסים אליה כחלשה מכעיסים אותה:

״אנשים טובים שמבקשים להחזיר אותי אל אי יכולתי מקוממים אותי. כל חטאם הוא רצון יתר. הם אינם אשמים. הם אינם יודעים שאני חזקה. הם מתעקשים להלביש אותי חולשה.״

 במשתלה היא נחשפת לדברים מוזרים, שעקבותיהם מגיעים עד הולנד בזמן מלחמת העולם השנייה.

מה הקשר בין הצמחים למחנות ההשמדה? מה הקשר הקדום יותר בין תמר לאוריה?

את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם.

יש כאב רב מאוד בספר: אהבות שהוחמצו , חיים שנקטפו, ילדים שננטשו פיזית או רגשית, חיים של פשרה וחוסר קבלה עצמית.

יש גם תקוה ויש בעיקר כתיבה מרתקת שלא מניחה לקורא גם כשהספר מסתיים.

 הציטוט הבא הוא בעיניי לב הספר הזה:

״גם החזקים שבנו, כולנו זקוקים לטיפול והשגחה, השקיה וטיפוח, ובעיקר גנן, שיראה אותנו. די שיסתכל בנו.״

שני מועמדים נפלאים אחרים לפרס ספיר השנה הם ״גדר חיה״ של דורית רביניאן. עליו תוכלו לקרוא כאן

ו״טווס בחדר המדרגות״ של גלית דיסטל אבריאן עליו תוכלו לקרוא כאן. 

המלצות על ספרים נוספים תוכלו למצוא כאן