לפעמים מסלולי הקריאה שלי מצחיקים אותי. גורמים לי לחשוב שאולי אלוהי הספרים יושב למעלה ומשתעשע.
הנה למשל, עד לא מזמן כל קשר ביני ובין לוויתן הסתכם בכך שבילדותי ונערותי הייתי משוכנעת שבגלגול הקודם הייתי דולפין( רק בגלל אהבתי הגדולה לים והריפוי שהוא טומן עבורי. לא באמת מאמינה בגלגולים).
לפני כחודש קראתי את ספרה הנפלא של רונה שפריר ״לוויתנים שרים בעמק״.
מעט לפניו קראתי את ספרה המומלץ של טלי כהן צדק ״בתוך הבטן של הדג״
ועכשיו קראתי להנאתי בספר שיריה של הילית חמו מאיר ושמו״דג המחשבה״.
כן, אני יודעת שלוויתן הוא יונק ולא דג.
תיכף מגיעים שני הלוותנים הנוספים, אבל קודם אספר לכם מעט על ״דג המחשבה״
זהו ספר שירה, ספר הביכורים של חמו-מאיר, מו״לית הוצאת ״הכורסא״.
בספר שירים שנכתבו בחמש השנים האחרונות, כולל שתי פואמות.
חלק גדול מהשירים שכתבה הילית חמו-מאיר הם התייחסות לשיר או משפט משיר של משוררות גדולות כמו סילביה פלאת, אן סקסטון, דליה רביקוביץ, תרצה אתר ועוד.
בעיניי במקרה כזה תמיד מעניין לקרוא את השיר המקורי איתו מתכתב השיר החדש והנה הגענו לשני הלוויתנים.
מתוך “דג המחשבה” בחרתי להביא בפניכם שיר שהוא שיר תשובה לשיר של המשוררת המופלאה, זלדה. שני השירים מדברים על… נכון, לוויתנים.
תחילה הנה שירה של של זלדה.
מה הפחיד כל כך את הלוויתנים/זלדה
״מה הפחיד כל כך את הלוויתנים
שנמלטו מן הים
למות קבוצות קבוצות
תחת כיפת השמים-
שברחו בבהלה ממעמקי אוקינוס
לגווע על פני שממות החול.
לשוא מדענים האירו בפנס
את שגעון פחדם,
הסוד שגר בהרי החושך
מקשיב לדבריהם
ומחייך לנפשו.״
תודו שזו שאלה מעניינת. מה גורם לבעל חיים חכם כל כך, להתאבד למעשה?
תשובתה של זלדה היא חצי תשובה. היא רק רומזת כי בעולם המדע לא טמון הפתרון לחידה, התשובה היא מעורפלת, רק הסוד מהרי החושך יודע אותה. גם זלדה לא יודעת.
לעומתה פותחת הילית חמו מאיר את שירה בהצהרה. היא דווקא כן יודעת.
אני יודעת מה הפחיד את הלוויתנים/הילית חמו מאיר
״אֲנִי יוֹדַעַת מָה הִפְחִיד כָּל כָּךְ
אֶת הַלִּוְיְתָנִים
הֵם רָאוּ אֶת עַצְמָם
נְכוֹחָה
אֶת כּוֹחַ גָּדְלָם הֶעָצוּם-
אֶת רַכּוּת הַשֻּמָן
הַסּוֹפֶגֶת,
אֶת יְכָלְתָּם הָאֵינְסוֹפִית לֶאֱהֹב,
אֶת וַדָּאוּת מוֹתָם״
כשהיא מונה את גורמי הפחד הולכת חמו מאיר מהקל אל הכבד, אם כי דווקא גורם הפחד הקל יחסית הוא כובד משקלם.
הם ראו את עצמם וגילו את גודלם.
בתחילה נדמה כי הם פוחדים מעוצמתם שלהם, אלא שדווקא נימוקי ההמשך שמכבידים על הנפש ממחישים באותה מידה את עדינותם, או אולי את עדינותם של בני האדם שרק נראים חזקים וכל יכולים ולמעשה נפשם פגיעה כתינוק.
הרכות שסופגת הכל, מותירה בהם את כל כאבי הסביבה. יש כאלה המכנים זאת ״רגישות יתר״. אני מתעבת את השיפוטיות הנלווית לכינוי הזה.
כשקראתי את השורה הלפני אחרונה הזדהיתי מאוד.
תשאלו אולי- מה מפחיד ביכולת לאהוב? ובכן שום דבר, אלא שהיא מגיעה בעסקת חבילה עם ההסכמה לכאוב.
לא הייתי בוחרת אחרת. לא מוכנה לוותר על היכולת העמוקה הזו שלי, גם כאשר אני יודעת שכעומק האהבה, כך עומק הכאב שמגיע איתה לעיתים.
יחד עם זאת, הפחד לגמרי מובן לי.
והשורה האחרונה-הפחד כבד המשקל ביותר, ודאות מותם.
יש כאן פרדוקס, דווקא הפחד למות הוא שהורג אותם. גם בחיים לא פעם מתוך הפחד העמוק ביותר מדבר מה אנחנו מביאים על עצמנו בדיוק את אותו דבר.
ודאות מותנו אמורה לגרום לנו לחיות כל רגע במלואו, לאהוב, להרגיש, לחיות.
תודה על התזכורת החשובה לזלדה שתמיד נוגעת בי ולהילית שעכשיו גיליתי אותה גם ככותבת.
הערה קטנה- אמנם המדור הזה מופיע על פי רוב בסופשבוע, אבל גם בסוף השבוע הקרוב אהיה בחופשת חג והתגעגעתי אליכם, אז קפצתי לביקור קצר:)