שלוש קומות בנשימה אחת

בכל פעם שאשכול נבו מוציא ספר חדש אני שמחה ומתרגשת כמו ילדה שקרוב משפחה אהוב בא לבקר בביתה.

הכתיבה של נבו ישראלית להפליא, מתארת סביבה פיזית ורגשית מוכרות כל כך ויחד עם זאת היא אישית לחלוטין.

מעל לכל הכתיבה שלו סוחפת.

ספרו החדש של נבו  ״שלוש קומות״ בהוצאת  כנרת זמורה דביר,מספר על שלוש משפחות, המתגוררות בבית משותף, בשלוש קומות שונות.

זוכרים את הפתיח של טולסטוי ל״אנה קרנינה״?

״ כל המשפחות המאושרות, דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות- אומללה כל אחת על פי דרכה״ 

גם ב”שלוש קומות”, כל אחת מהמשפחות אומללה על פי דרכה .

נבו משתמש בטכניקה סיפורית של וידוי כדי לאפשר לקורא להציץ אל נבכי אומללותה של אותה משפחה, ובאותה הזדמנות האמיצים שביננו יציצו גם אל נבכי נשמתם ויתהו- האמנם?

 “אני תמיד חשבתי שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: נורמלים וקרימינלים. שאתה או כזה — או כזה. אין אמצע. אבל כשאתה שוכב על המזרן המסריח בתא ומסתכל על התקרה, על הכתובות שהשאירו מי שהיו עצורים לפניך, אתה קולט שזה בסך הכול עניין של כמה לחץ מפעילים על הבן אדם, ועל איזו נקודה לוחצים לו. בכל אחד יש קרימינל קטן שיכול להרים את הראש כל רגע, אתה מבין?”

בקומה  הראשונה נשאבתי כי הסיפור מרתק וכתוב היטב

בקומה השניה כבר ממש ראיתי את הכל קורה ,  לדוגמה:התיאור של השגרה המוכרת בכל בית- מקלחות לילדים, ארוחת ערב וטקס לילה טוב , והרגשתי את החום האנושי שעולה מהתמונה, זה שגורם לי לחייך בחיבה כאילו אני נזכרת בילדיי כשהיו צעירים יותר.

זו לא הפעם היחידה שהרגשתי כך במהלך הקריאה, אבל זו היחידה שאני יכולה לתת לכם בלי לקלקל עם ספוילר.

לצד הכאב העמוק שעולה מהסיפורים מופיע גם ההומור הדק של אשכול נבו, שמאוורר את הטקסט  ומאפשר לקורא לרוץ במדרגות עד הקומה השלישית מבלי לחוש.

״אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מדברת על אדר. אם היית כאן ודאי היית מסיט את נושא השיחה. או מתכנס בתוך כתפיך באופן שמבהיר שמבחינתך השיחה הסתיימה. אבל עכשיו אתה מת, מיכאל. ולפיכך לא תהיה לך ברֵרה אלא להקשיב לי עד הסוף”

המהפך בהבנת העלילה כולה התרחש אצלי בקומה השלישית. שוב, מחשש ספוילר, לא אפרט, אבל דמיינו את קריאת האההה שנשמעה בראשי כשהבנתי לפתע מדוע הספר נקרא “שלוש קומות” מעבר לסיבה הברורה של מקום ההתרחשות.

בקומה השלישית הבנתי גם שהבחירה של אשכול נבו בטכניקה הסיפורית של וידוי אינה מקרית:

״רציתי לדבר אליך כי ידעתי שלך אוכל לומר רק את האמת. את כל האמת. ודבר מלבד האמת. וזה יאלץ אותי לעשות את הקשה מכול: להסיר מעלי את כל התחפושות ולהתבונן — אלו פני, אלו הבחירות שעשיתי, ואלו תוצאותיהן, לטוב ולרע. ולרע מאוד.”

הבעיה היחידה שהיתה לי עם הספר היא שהוא הסתיים..

בעיניי זהו אחד הספרים הטובים ביותר של נבו, רוצו לקרוא אותו, והיזהרו במדרגות:)