חיבוק- עוגן של אהבה

איש מעולם לא הגדיר כל כך יפה את תפקידו של החיבוק כמו דויד גרוסמן :

” ‘אתה רואה,” לחשה לו אימא,

בשביל זה בדיוק המציאו את החיבוק.’ “

אחרי שקראתי את״ נסיכת השמש״ הבנתי שאני ממש מוכרחה לקרוא גם את פרי שיתוף הפעולה הקודם של דויד גרוסמן ומיכל רובנר, ואכן צדקתי. הוא היה קסום כמו אחיו הצעיר.

עיצוב הספר , החל מצבעי הכריכה ,סוג הדפים  האיורים שנעשו בעיפרון והטקסט שכתוב גם הוא בעיפרון, בכתב ידה של רובנר, כל אלה נותנים תחושה של משהו אינטימי ומיוחד, אותה תחושה בדיוק שמעביר גם הטקסט של דויד גרוסמן

הפעם מדובר על אמא ובן, שיוצאים לטייל בשדה לפנות ערב

השיחה מתחילה כמו בשיחות רבות בין הורה לילד, בכך שהאימא אומרת לבנה שאין עוד אף אחד כמוהו בכל העולם.

הילד מתקשה לקבל את האמירה , בתחילה הוא מתפלא, אחר כך הוא תוהה מדוע זה כך.

״ אני לא רוצה להיות רק אחד כמוני בכל העולם!״ מגיע ההמשך.

״ אני לבד ככה״

״ אני רוצה שיהיה עוד מישהו כמוני״ וכך תוך כדי טיול מתפתחת שיחה על ההבדל בין בדידות לייחודיות , על כך שטוב גם להיות קצת לבד

הרגע הכי  מיוחד בעיניי הוא הרגע שבו הילד בטבעיות ובאומץ שלרוב המבוגרים אין , אומר בשקט  :״אני מרגיש לבד״

וכשאמו , באופן טבעי עונה לו שהיא איתו , מגיעות ארבע מילים , פשוטות , נקיות ומדויקות:

״ אבל את לא אני״

כמה יופי יש בשתיקה המשותפת שלהם אחרי המשפט הזה.

האם לא נבהלת, והשתיקה שלה מאפשרת לילד להמשיך לשאול ולדבר.

 לא אגלה לכם לאן מתפתחת השיחה, רק אכתוב שאין רגע אחד בנאלי או צפוי, בספר ובחיבור הזה שבין האימא , הילד והטבע, חיבור עדין ואינטימי.

הספר מסתיים כמובן בעוגן האהבה הכי חזק שקיים- חיבוק

 * לקריאת ההמלצה על “נסיכת השמש” לִחצו כאן.

* לקריאת המלצות על ספרי ילדים נוספים לִחצו כאן.