saritflainחווית הקריאה שלי בספרה של מיה טבת דיין “אלף שנים לחכות”
יש ספרים שאני קוראת ומרגישה אותם מחלחלים לתוכי, מצטרפים אלי לפגישות, משתלבים בצורה לא צפויה בשיחות. כאלה שמרגע שגיליתי אותם, אני מרגישה רצון לספר לכולם למה גם להם כדאי.
יש ספרים שאני מגיעה אליהם שנים ספורות לאחר צאתם ותוהה: “איך לא הגעתי אליהם עד עכשיו? למה לא סיפרתם לי שיש כזה ספר?”
זה בדיוק מה שקרה לי עם ספרה של מיה טבת דיין, “אלף שנים לחכות”(הוצאת כנרת זמורה דביר)
ואתם, אל תחכו לו כמה שנים כמוני, אני מאמינה שבסוף הפוסט הזה כבר תרצו להוסיף אותו לרשימת הקריאה שלכם.
נתחיל מ מעט על העלילה ללא ספוילר:
לפי אמונה הודית עתיקה, כל זוג נועד לחזור ולהתחתן במשך שבעה גלגולי חיים. במהלך הזמן הזה יש גם תקופות ארוכות של בדידות, ציפייה וגעגוע.
כנרת ונורי מחפשים זה את זה כל חייהם. זו אהבה שגדולה מהחיים, כאילו כבר נפגשו לפחות בגלגול חיים אחד.
אלא שכאשר הם נפגשים נורי נשוי. לאחר שנים כשכנרת כבר נשואה ואמא לתינוקת היא מקבלת מכתב מנורי שמבשר לה שהוא גרוש ושהוא יודע על נישואיה וניסה לשמור מרחק כדי לא לקלקל לה, וחותם את מכתבו ב: “אבל כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות.”
לכאורה לא מתרחש שום דבר, ולמעשה הקוראים מתהלכים בנפשה של כנרת, מלווים אותה במסע הפנימי שסופו לא ברור עד הרגע האחרון ממש. בתוך כך אנחנו מתוודעים גם לסיפור משפחתה שבקיבוץ ״ שלוות תמרים״ ( תודו שזה שם מעולה לקיבוץ), נכנסים אל תמונות מילדותה,מכירים דמויות משמעותיות כמו בבקה, הסבתא שגידלה אותה בקיבוץ ושתי האהבות שלה.
גם עלילת המשנה הזו מתוארת בצורה כל כך חיה ואמיתית עד שאני מרגישה כאילו שהם חלק ממשפחה מורחבת שלי. אני ממש מכירה אותם ויכולה לנסוע לבקר אותם בחופשה הקרובה.
נחזור לנורי וכנרת , מה שהופך את הספר הזה ליצירה שממשיכה להסתובב בתוך ראשי ולהשאיר חותם בלב היא התחושה שאין שחור לבן. זה שבוגד באשתו הוא גם זה שאוהב את המשפחה שלו, זו שנמצאת תחת הכותרת מאהבת או פילגש היא זו שמתאהבת בעל כורחה, ומקימה משפחה משל עצמה( זה לא ספוילר. מופיע ממש בתחילת הספר) כי כל אדם הוא הרבה יותר מתגית.
הנה משפט שמציג בצורה המדויקת ביותר את האנושיות והקושי שלהם: “אני עומד עכשיו על הגבול שבין אני לאני.”
וזה קשה דווקא כי שניהם בני אדם טובים, הם לא רוצים לפגוע באף אחד, לא בבני הזוג שלהם וגם לא בעצמם.
ומעשה הבגידה אולי הוא מימוש אהבה? אולי אי המימוש הוא בגידה בעצמך?
למען הסר ספק, בגידה בבן הזוג, כמו כל בגידה באמון מנוגדת לערכים בהם אני מאמינה. מה שמחדד עוד יותר את הכתיבה של מיה. אם ראיתי בשניהם דמויות מעוררות חמלה, זה רק בזכות היותן דמויות עגולות , אנושיות ולעיתים אפילו מכמירות לב.
מעבר לכך, הכתיבה של מיה טבת דיין היא עונג פואטי.
“מילותיו היו כנקישות ריקות וחלולות, רושמות את אותיותיהן כסימני מכות יבשות. לילה טוב, נדבר מחר?
וכנרת הרגישה את משק כנפיה של נפשה הרועדת בתוכה. כמו נטבעה בה כבר על פני אינספור זיכרונות, היא חשה בבטנה הנפערת בתוכה כתהום קרה, ואת צינת הפחד המתפשטת בגופה עד למקומות הרחוקים ביותר”
הנה דוגמא נוספת:
“וככל שהתקצר מניין הימים לקראת שובו של נורי, נאחזה בתמונות עד שמפרקי מחשבותיה הלבינו מהמאמץ. וגם כשבבטנה החלה לטפס הציפייה, נותרה כנרת כסלע המזדקר במרכזו של ים שגאותו מתגבהת, מתעקשת להתבונן בקומה זקופה בחיים המתרחשים מעל למים.”
או המטפורה הנפלאה הזו:
“פניה נחושות הקמטים” ויש עוד הרבה, קראו בעצמכם.
העיתונאי האנגלי הולברוק ג׳קסון אמר: “ככל שהספר טוב יותר כך הוא משאיר יותר מקום לקורא” מיה טבת דיין סומכת על הקוראים שלה. היא לוקחת אותנו במסע קדימה ואחורה בזמנים ,היא מפרקת אגדה הודית ( אותה סיפרה כמה פרקים קודם בשלמותה) למשפטים ומשחילה בין משפט למשפט דיאלוג שמתרחש במציאות של הדמויות שלה.
אין לי ספק שאחזור ואקרא בו שוב, משתי סיבות האחת. הברורה היא כדי לחזור ולהתענג. הסיבה השנייה היא שיש בו לא מעט רבדים, ותובנות שמבקשות להתעכב עליהן. למשל :
“מאוד עצוב לי לראות דברים נעלמים. אבל ככה זה, ילדה. מאז קטנוּת ראיתי דברים נעלמים, את אימא שלי, את הבית שלנו, את אחי, את כל היהודים ראיתי נעלמים מעל האדמה. אחר כך גם סבא שלך נעלם. אלה החיים, את לא יכולה להחזיק אותם חזק-חזק במושכות כדי שכלום לא ישתנה”
וזהו למעשה אחד היסודות של הבודהיזם. אחד ממקורות הסבל האנושי הוא היאחזות. מיה טבת דיין בחרה דימוי כל כך מדויק וברור, שמסביר את העיקרון הזה והכל בצורה טבעית שזורמת מפי דמותה של בבקה.
השאלה היחידה שמטרידה אותי היא מתי נזכה לקרוא את ספר הפרוזה הבא שלה.