הדיונות של מלכה קיני קפלן- מתוך ״במערב מרצד בי כחול״

״במערב מרצד בי כחול״ הוא ספר שיריה הראשון של מלכה קיני קפלן(בעריכת אלי הירש. הוצאת ״עולם חדש״)

כפי שנרמז משם הספר, רבים משיריה עוסקים בקשר שבין הטבע לדוברת בשיר.

אני, שבשנים האחרונות מרבה להתבונן בטבע וללמוד ממנו על עצמי אהבתי את ההתבוננות הזו של מלכה קיני קפלן.

השיר שבחרתי נגע בי במיוחד לאור העובדה שעם כל אהבתי והערכתי העמוקה למילים, אני לומדת יותר ויותר על מוגבלותן, על היותן שכבה אחת שיש לה קשר הדוק אמנם לשכבות שמתחתיה, אבל הן לא אותן שכבות עומק. הן לא הליבה.

מהי אותה ליבה? שאלה מצוינת. כשתהיה לי תשובה, אם תהיה לי תשובה, אשתף.

הנה התשובה של מלכה קיני קפלן, בשיר מתוך ״במערב מרצד בי כחול״

דיונות

״כְּדֵי לְהִתְקָרֵב לָאֱמֶת
מוּטָב לְגָדֵל צְנוֹנִיּוֹת
אוֹ לְהַעֲלוֹת אֶת הַגּוּף
עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
לִנְחֹת וּלְהוֹתִיר חוֹתָם בַּחוֹל

וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּעֲקֵבוֹת-

כִּי פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים אֵינוֹ זָקוּק לָנוּ
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לְהִכָּנֵס לִמְחִילַת נְמָלִים שַׁקְדָנִיּוֹת
וְלָצֵאת בִּתְזָזִית הֲרַת כַּוָּנוֹת וְנִשְׂגֶּבֶת
מִגּוּפָן הַזָּעִיר״

אין באמת אמת אחת( ואולי גם המשפט הזה הוא מלכוד?) כל מה שעובר דרכנו, דרך האמירה שלנו, המחשבה, הרגש, הוא משהו אחר.

האמת, או יותר נכון, הקרבה לאמת, לגירסתו של השיר הזה נמצאת בטבע, בצנוניות הגדלות, בחותם העקבות שמשאירות כפות רגלינו על החול, בנמלים הנכנסות למחילתן.

כל אלה הם הדרך להתקרב לאמת. כפי שאני מבינה שיר זה הוא הזמנה לחזור למקור, לטבע, לדברים הפשוטים.

לא במקום כל ההתקדמות שהשגנו, לא במקום מחשבות ומילים( אתם הרי לא באמת חושדים בי שאשתף פעולה עם גניזת המילים…) אלא כצעד ספירלי. חזרה לשם התקרבות לאמת, לשם התבוננות.

כי אחרי הכל, לפני כל השכבות אותה ליבה עליה דיברתי נמצאת בגוף, בתחושה של כפות הרגליים בחול, אבל גם במבט שרואה את העקבות, בעבודת האדמה.

וזה בדיוק המקום להזכיר את אחד השירים האהובים עלי ביותר, של אחת המשוררות האהובות עלי ביותר, לאה גולדברג

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,

ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות

על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.

ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,

וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,

ומתר, ומתר לאהֹב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

סופשבוע של פשטות נפלאה לכולם