שרית פליין״ציפורי גשם״ הוא הספר היפני הראשון שצלחתי, ולא סתם צלחתי, בהנאה מרובה.
״ציפורי גשם״, ספרה של קלריסה גונאוון, בתרגומה של אורה דנקנר (הוצאת תמיר//סנדיק) הפתיע אותי לטובה.
אחרי כמה נסיונות לקרוא ספרים יפנים הגעתי למסקנה שהם לא הטעם שלי. כלומר בספרות, סושי דווקא כן:)
כשהגיע לידיי ״ציפורי גשם״ קצת חששתי.
ספר מתח, ועוד יפני?
ובכן, הופתעתי.
קראתי אותו כמעט בנשימה אחת ובהנאה מרובה.
אני כמעט משוכנעת שהסיבה לכך היא ש״ציפורי גשם״ אינו ספר יפני אופייני וגם לא ספר מתח אופייני.
כלומר אם אתם חובבי ספרות מתח עוצרת נשימה, או תעלומות מסובכות- זה לא הספר בשבילכם.
קלאריסה גונאוון, היא ילידת אינדונזיה, המתגוררת בסינגפור.
יתכן שזו הסיבה שספרה שונה משאר הספרים היפנים שניסיתי.
מעט על העלילה של ״ציפורי גשם״ ללא ספוילר
רֶן הוא אחיה הצעיר של קייקו, אשר עזבה את טוקיו לפני שנים אחדות ועברה לעיר קטנה בשם אקאקאווה.
כשקייקו נרצחת, מגיע רֶן ללוויה ומחליט להישאר שם עד שתפתר תעלומת הרצח.
בתוך כך, מוצעת לו משרה כמורה בבית הספר בו עבדה, וכך דווקא כשהוא קרוב מאוד לחייה שהסתיימו, הוא מבין כמה מעט ידע על חייה.
זאת למרות ששוחחו בקביעות בטלפון, ולמרות תחושתו כי הקשר ביניהם היה אמיץ וקרוב.
קייקו, שהיתה בוגרת ממנו בתשע שנים היתה הדמות המשמעותית ביותר בחייו.
למרות שהוריהם חיים ובריאים, למעשה גדלו שני האחים כנטולי הורים וקייקו היא שתפקדה כהורה עבורו, מכל בחינה אפשרית.
כאמור, עניין תעלומת הרצח כאן אינו העיקר, ובתוך הנסיונות לפתור את הפרשה מתבררת לרן תעלומת המשפחה בה גדל.
לא ארחיב מעבר לכך מחשש ספוילר.
אחד הרעיונות המרכזיים בספר הוא ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״
שני אבות בספר עושים בחירות אנוכיות ובכך הורסים חיים רבים.
כל הדמויות בספר בודדות, ובכלל, נדמה שיפן, לפחות לפי מה שגיליתי ב ״ציפורי גשם״ היא מקום שהבדידות בו מרובה. אחרי שעות הלימודים התלמידים ממשיכים במה שנקרא ״בית ספר משלים״ ולומדים שם עד הלילה.
אז נכון, השכלה זה דבר חשוב, אבל בעיניי זה מאוד עצוב.
גם הדמויות בסיפורי המשנה מתמודדות עם טרגדיות, וגם שם ההתמודדות היא לא כמשפחה יחד, אלא כל אחד בפני עצמו.
בדידות זועקת.
כאמור קראתי את הספר כמעט בנשימה אחת, הדמויות נגעו לי ללב, כאב לי עליהן, וכשהבנתי מה גרם להוריהם להתנהג כפי שהתנהגו כאב לי גם עליהם.
ואולי האיפוק היפני בכל זאת חלחל, כי הכאב לא גרם לי לדמוע, זה היה מן עצב עצור שמהול בנחמת האהבה הגדולה שהיתה בין שני האחים.