״נגה מקיבוץ כרמים״, שכתבה אפרת מור מילמן ואיירה יונת קציר(הוצאת אוריון) הוא ספר שנולד כמעט במקרה, וכמה טוב שנולד.
כשאפרת מור מילמן היתה בשלב מורט העצבים שבין סיום כתיבת ספרה הראשון ״עמק השדים״ ובין יציאתו לאור, עשתה מה שכל כותב יודע שעושים כשהעצבים מרוטים- כתבה. כדי לשעשע את עצמה כתבה על בתה הצעירה, נגה.
התוצאה היא ספר ילדים שהוא ממתק כיפי, כמו סוכריות קופצות, ועם זאת מעורר מחשבה על הפערים שבין רוחם החופשית של ילדים לחרדות הטבעיות של ההורים.
לא הרבה פעמים קורה לי שאני פוגשת את שתי הדמויות הראשיות מהספר, בחיים האמיתיים, ומקבלת מהן את הספר שנכתב על ידי אחת מהן, על השניה.
כלומר, לא קרה לי מעולם, עד השבוע שעבר, כשנסעתי לחופשת כתיבה בקיבוץ כרמים שבנגב, ופגשתי את נגה, גיבורת ״נגה מקיבוץ כרמים״, ואת אפרת מור מילמן, שכתבה אותו.
לפני שאספר לכם על מה הספר ולמה אהבתי אותו, אציין רק שנגה, האמיתית, ילדה מתוקה בת שמונה היא מקסימה שובבה וכיפית, ממש כמו ״נגה מקיבוץ כרמים״, הספר.
מעט על עלילת הספר:
נגה, בת שש ושבעה חודשים, היא ילדת טבע, עצמאית, נטולת פחדים, עבורה חיים הם חגיגה אחת גדולה של חופש.
אמה של נגה, לעומתה, דאגנית, וכדרכם של מבוגרים, מודעת היטב גם לתסריטים הפחות חביבים של החיים.
במפגש בין שני העולמות האלה, המתרחש בקיבוץ כרמים בו מתגוררת המשפחה, נוצרים מצבים, אשר בספר הם מצחיקים. במציאות? תלוי את מי שואלים:)
נגה מרבה לטפס על עצים, להעלם ברחבי הקיבוץ, לצלול לבוץ, ולהמציא סיפורים.
אמא שלה מרבה לדאוג, לחפש אותה, ו-לנשום לרווחה.
האם נגה ילדה שובבה?
בעיניי לא. היא ילדה חופשייה.
האם אמא שלה דאגנית?
שוב- בעיניי לא. היא פשוט אמא… וגם מכירה קצת יותר את החיים.
ועל זה בדיוק הספר.
על המפגש בין שני העולמות, על נקודות המבט השונות( של נגה, לרוב מגובה צמרות העצים עליהם היא מטפסת)
על ההתנגשות בין החופש והדמיון אליו שואפים ילדים ובין פני הקרקע והצורך לחנך בו שבויים ההורים.
וכל זה עובר בספר בצורה קלילה ומצחיקה. המחשבות מגיעות אחר כך.
הקצב בו מתרחשת העלילה, כמו גם המקצב שבו נקרא הספר מהירים כמו סרט.
כשנגה נעלמת, שולחת האם מסרונים לכל חברי הקיבוץ, ובזה אחר זה מגיעות תשובות במשפטים קצרים כך שהתמונה חיה לנגד עינינו( או אולי באזנינו)
גם כשהיא חוזרת זה מתואר כך:
״עוד שעה חולפת,
וכשאמא כבר כמעט כועסת,
רגל שחומה יחפה מופיעה במרפסת.״
שמתם לב לרמיזה ל״מיץ פטל״ האגדי?
הספר רצוף דיאלוגים מצחיקים שמראים בצורה הטבעית ביותר את ההבדל בין נקודת המבט הילדית לזו הבוגרת:
״הגשמים השאירו ברכה מלאה מים,
והיה כל כך חם, שהכנסתי ת׳רגלים
ואז שקעתי בבוץ ככה כמה שעות.
היה כיף, יש לי בוץ גם בכל האצבעות…
אמרו לי ששלחת הרבה הודעות,
אז באתי לפני שתעשי לי בושות.״
כשנגה ממציאה סיפורי מעשיות מזהירים אותה ההורים כדרכם של מבוגרים, ואביה של נגה מספר לה את הסיפור הידוע על ״זאב זאב״
חושבים שזה עוזר?
ארמוז רק בציטוט, שבו משיבה נגה לאחותה הגדולה, שמגלה עוד סיפורי מעשיות פרי ראשה של נגה:
״תגידי תודה
שלא אמרתי שזאב בא!״
על האיורים בספר
כאמור איירה את הספר יונת קציר, שאיוריה תמיד מוסיפים קסם.
ראו בתמונת הכריכה כאן למעלה, כיצד עובר בטחונה ואושרה של נגה כאשר היא על העץ, תלויה בין שמים וארץ.
ראו כאן כיצד נראה מפגש בין נגה ושתי חברות. כל מי שחוותה פעם כאם מסיבת פיג׳מות של בנות תזדהה עם האיור כמו עם המשפט:
״שתים ועוד אחת הן לא שלוש,
שתיים ועוד אחת הן כאב בראש.״
וראו כאן כיצד מעבירה יונת קציר ללא מילים את אנחת הרווחה של האם, לאחר שהמפגש המשולש התפזר.
לסיכום- ממתק אמיתי לכל מי שמגדל/גידל ילדה חופשיה, וגם למי שלא.