״מיומנה של אישה מתה״-ספרו של גואל פינטו הפתיע אותי
״מיומנה של אישה מתה״ הוא בכלל לא מה חששתי ממנו. נהפוך הוא.
״מיומנה של אישה מתה״ הוא בכלל לא מה חששתי ממנו. נהפוך הוא.
״בגדים ובגידות״ הוא ספר שנון, רווי הומור וסוחף כל הדרך עד סופו המפתיע.
״טעם של מלח״, הוא אמנם ספרה הראשון של איריס קאופמן, אבל הוא לחלוטין לא ספר ביכורים, ומעורר חשק לקרוא עוד מפרי עטה.
מזמן לא קראתי ספר מענג ומרחיב לב כל כך, ובו בזמן שופע כאב.
הכתיבה של מיכל שטייניץ שנונה ומלאת הומור, דבר שמאפשר להתבונן היטב גם בשאלות נוקבות מבלי להרגיש דחיסות.
״השתקן״ של ארי ליברמן היה מועמד לפרס ספיר ובצדק.
״מגלה החולשות״ הוא ספרו החדש של ישי שריד. (עורך משה רון. הוצאת ״עם עובד״) אני אוהבת את כתיבתו של ישי שריד. כך למשל כתבתי על ״מפלצת הזיכרון״ או על ״השלישי״ הספרים שלו תמיד מעוררים מחשבה ואי נוחות/פחד. רק לאחרונה חשבתי כמה ספרו ״השלישי״ הופך להיות רלבנטי ומפחד מתמיד. הייתי כותבת
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.