שרית פליין
תחנה אחרונה נתניה, הוא ספר הביכורים של איציק חדד שיצא בהוצאה עצמית.
כשהגיע אלי הספר שמתי לב קודם כל לכריכה המסקרנת.
מתי בפעם האחרונה ראיתם כבש מוציא את ראשו מחלון טרנספורטר שנמצא בתנועה?( שימו לב לצילום הגלגל)
כשקראתי את הספר גיליתי אמנם את הטרנספורטר והכבש, אלא שאז נותר לי לתהות מדוע בכריכה היא ירוקה בעוד שבספר עצמו מסופר לא אחת על טרנספורטר כתומה.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
ציון הוא צורף מוכשר, כותב שהגיש את כתבי היד שלו שוב ושוב במשך שנים להוצאות לאור, נדחה פעם אחר פעם וממשיך לכתוב.
נועה היא בת הזוג שלו, המאמינה הגדולה ביותר שלו, בעצם, המאמינה היחידה שלו.
שניהם בני קרוב לשלושים, חיים יחד בדוחק.
כשמצבם הכלכלי מגיע לשיא השפל הם מחליטים על שינוי כיוון, ציון מוכר את ציוד הצורפות והרכב שלו, קונה טרנספורטר ויוצא לנדוד במרחבי הארץ כמזנון נייד.
נועה מצטרפת אליו כמעט בעל כורחה. היא אמנם רוצה דברים אחרים לגמרי מהחיים, אבל היא בעיקר לא רוצה להפסיד את ציון והם מסכמים שזהו שלב זמני.
במהלך נדודיהם הם פוגשים שחקן תמהוני בשם משיח וביחד מגיעים למחוזות לא צפויים, הן מבחינה גאוגרפית והן מבחינת מחוזות הרגש והנפש.
לפני שאמשיך בסקירה אקפוץ רגע לשורה התחתונה,או אם תרצו, לתחנה האחרונה…
אני בהחלט ממליצה על קריאת הספר. הוא מעניין, נוגע ללב, מצחיק לעיתים, ישראלי עד מאוד והקול האישי של איציק חדד ככותב בולט בו.
הנה ציטוט לדוגמא שאהבתי:
״רכבות עם משאות של מחשבות חוצות את ראשי פעם אחר פעם ולא נותנות לי מנוח.
דינג דונג. נוסעים יקרים, שימו לב. התחנה הבאה בראשו של ציון בוטלה. הרכבת תמשיך לנסוע ולנסוע עד אין סוף.״
הדמויות הראשיות, נועה וציון, הן דמויות עגולות.
מצד אחד המשפחות של נועה וציון הן בדיוק הטייפקאסט אשכנזי וטריפוליטאי, מצד שני נועה וציון עצמו ממש לא.
ציון הוא בכלל רב גוונים.
האם הוא ילדותי ומרוכז בעצמו או איש ההולך בעקבות חלומותיו? האם הוא חסר אחריות או כזה שמבין שהחיים מחייבים לחיות אותם במלואם?
גם וגם. והוא גם אחד שהלך ללמוד פילוסופיה ואוהב לקרוא את עגנון, בשביס זינגר, נגיב מחפוז ואלבר קאמי וגם כזה שאוהב סרטים של ואן דאם וג׳קי צ׳אן.
בכל פעם שנדמה שאפשר להגדיר אות,ו הוא בועט בתיוגים ונותן לקורא שיעור חשוב בהתנערות מסטיגמות.
יחד עם זאת, הספר לא חף מטעויות.
״תחנה אחרונה נתניה״ מחולק לארבעה חלקים. בשני החלקים הראשונים מסופר הסיפור לסירוגין בקולותיהם של ציון ושל נועה.
הקול של נועה בתחילת הספר כתוב פחות טוב מקולו של ציון.
יש מקומות בהם אין האחדה של זמנים. הפעלים במשפט קופצים מעבר להווה, בהמשך גם קול זה משתפר.
הספר הוא ארס פואטי, לא רק מעצם היותה של הדמות הראשית דמות של כותב, אלא גם מאחר והוא מדבר על תהליכי כתיבה.
הוא אפילו מזכיר לא מעט עצות כתיבה וסיבות בגללן נדחו כתבי היד של הכותב.
באחד המקומות בספר מבין ציון ואת טעותו. הוא מבין שהוא מסביר יותר מדי ואילו בכתיבה הדבר החשוב הוא ״ להראות את ולא לספר על״
אני מאוד מאמינה בכך ולכן חבל לי שבחלקים האחרונים של הספר הוא לא היה נאמן לכך.
החלקים האלה דיווחיים מאוד, כמעט תקציריים לעומת החלקים הראשונים בהם איציק חדד הראה לנו את הסיפור פעם מזוית הראייה של ציון ופעם מזו של נועה.
למרות זאת ״תחנה אחרונה נתניה״ הוא ספר שכיף לקרוא ואשמח לקרוא ספרים נוספים של איציק חדד.
תודה, שרית, על הסקירה. מעוררת סקרנות ומפתה לקרוא את הספר. בהצלחה לאיציק, מאחלת לך שתמשיך לנוע לעוד הרבה תחנות בדרכך הספרותית.
בשמחה רבה, ארלט. מצטרפת לאיחולי ההצלחה לאיציק
[…] ״נערי הפח״ הוא ספרו השני של איציק חדד, על ספרו הקודם, ״תחנה אחרונה נתניה״ כתבתי כאן […]