״ככל שיתיר הזמן״- על ספרה החדש של אריאלה גולדמינץ

״ככל שיתיר הזמן״, הוא ספרה השני של אריאלה גולדמינץ (הוצאת כנרת). קדם לו ״מירוץ שליחים״

זה ספר שעושה זום אין על סיטואציות קטנות ומוכרות מהחיים.

ככל שהעדשה מתקרבת רואים עוד ועוד פרטים, שחמקו מאיתנו ובמקביל, העולם הרגיל , זה שמסביב הופך מטושטש יותר.

זה הייחוד שבו וגם האתגר.

מעט על העלילה של ״ככל שיתיר הזמן״ ללא ספוילר:

רחלי היא מוכרנית בכירה בחברה בשם ״עיסקה מצויינת״. תפקידה הוא להתקשר ולהציע לאנשים כל מיני מוצרים הזויים ומיותרים ולשכנע אותם לקנות אותם. היא טובה בזה מאוד.

היא גם מאוהבת בבוס הנשוי שלה, שמצידו רואה בה רק נכס לחברה.

במסגרת השיחות הטלפוניות נוצר קשר עם מרתה, קשישה, ללא ילדים, אשר בעלה מאושפז במוסד לחולי נפש, ואחותה היחידה כמעט ולא בקשר איתה.

הקשר שמתחיל כשיחת טלפון עסקית מתפתח למערכת יחסים חברית מפתיעה.

רחלי מגיעה אל מרתה הביתה עם מוצרים, השתיים צופות יחד בטלנובלות וזוללות ריבות שמרתה רוקחת בעצמה, ובתוך כך מרתה מספרת לרחלי את סיפור חייה.

כשרחלי מכירה את קובי הקשר עם מרתה מקבל תפנית מפתיעה ומסתבך.

הספר מסופר ברובו בשני קולות- קולה של רחלי וקולה של מרתה.

יש גם מעט פרקים בקולו של מספר כל יודע.

אהבתי את קולה של מרתה הרבה יותר, למרות שהיא מדברת ללא הפסקה ולעיתים מאתגר לקרוא את המנולוגים שלה.

היא מצחיקה ומלאת חיים למרות חייה העצובים מאוד.

כך למשל היא מסבירה לרחלי שהיא חייבת לשים סומק, או כפי שהיא קוראת לו רוז׳, אחרת האנשים של חברה קדישא ירדפו אחריה ברחוב.

דוגמא נוספת:

״לרגל יש לי נעל אורתופדית מה שלא צועקת ברחוב אני אורתופדית אלא יודעת להסתיר את זה טוב מאוד עם פרח קטן שחור וזהב מלמעלה משהו יפה מאוד. בקיץ יש לי סנדה פתוחה מאחורה אבל סגורה מקדימה שלא תפתח את הפה לשטן שעוד לא הרס לי לגמרי את הצורה של האצבעות ברגליים.״

רחלי, לעומתה מנסה למכור לנו הקוראים, או אולי לעצמה, את עצמה כאדם ישר ומוסרי, אבל מוכרת למרתה מזמרה המיועדת לשמאליים. זאת למרות שמרתה ימנית, פצועה, כמעט ואינה יוצאת מהבית, ו… אין לה גינה בכלל.

ומבלי ספוילר אציין רק שזה לא הדבר הכי פחות ישר שהיא עושה.

יחד עם זאת גם לרחלי תכונות טובות ובסך הכל היא מסכנה.

יותר מהכל ״ככל שיתיר הזמן״ הוא סיפור על בדידות, ובדידות, כפי שאומרת רחלי היא מחלה נוראה.

הסיפור מתרחש בחיפה וכל הזמן ברקע יש התרחשויות הקשורות לזיהום המפרץ ודליפת אמוניה.

הזיהום הוא גם מטפורי. הבדידות מזהמת ומאכלת כמו אמוניה כל חלקה טובה בחיי הדמויות כולן בספר הזה.

לקח לי זמן להכנס אליו, אבל משהו בו גרם לי להתעקש ולהמשיך. נדמה לי שמה שגרם לקושי שלי היא העובדה שלמרות שהוא עוסק בנושאים רגשיים כל כך, סגנון הכתיבה פונה בעיקר לשכל( גם הומור נובע מהשכל)  ופחות אל הרגש.

התפעלתי מהוירטואזיות, מהיכולת להשמיע קולות שונים של הדמויות, לגרום לי לשמוע ממש את מרתה, אבל לא נקשרתי אליהן.

אהבתי את הביקורת החברתית המושמעת בספר בצורה סרקסטית כמעט ואת נבואת הזעם לגבי מצבו של מפרץ חיפה.