״זיעה״- ספרו הנהדר של ז׳ורז׳י אמאדו

״זיעה״, ספרו של אמאדו, בתרגומו של רמי סערי(הוצאת רימונים) הוא ספרות יפה על מציאות מכוערת וכאובה.

התרגום של ״זיעה״, הוא הישג ספרותי מכובד להוצאה ולמתרגם כאחד.

לא רק מפני שזהו הספר הראשון של אמדו שתורגם לעברית בעשור האחרון, אלא בעיקר מפני שמדובר בספר שמשנה משהו בתוכנו, וזה, בעיניי, תפקידה הגבוה ביותר של הספרות.

אני מאוד אוהבת את שירה של רוברטה פלאק, “killing me softly”, זה מה שאמדו עושה בספר הזה. הוא מתאר מציאות לכאורה בלתי נסבלת, בדרך שיש בה בעיקר חום אנושי, וחמלה.

במקום לגרום לי להעיף בבעתה את הספר ולחזור לחיים הנוחים שלי( יחי ההדחקה והאסקפיזם) הוא לוכד את תשומת ליבי ומהפנט אותי.

מעט על העלילה של ״זיעה״:

הפתעה– המילה עלילה לא מתאימה כאן.

״זיעה״ הוא לא ספר שניתן לספר את העלילה שלו, ולא מחשש ספוילר אלא מאחר והיא לא העיקר.

למעשה הספר הוא כמו מצלמה חצי תיעודית חצי אמנותית. משחקת עם הזום והפוקוס, אבל לא מביימת או ממציאה כלום. היא גם לא מתעדת התרחשויות גדולות.

להיפך, היא מתעדת את ההתרחשויות הכי קטנות ויומיומיות, בשיכון מספר 68, בשכונת עוני קשה בשם פלוריניו, בברזיל.

שיכון שדייריו הם חלכאים ונדכאים, יצאניות, קבצן, נכה קטוע ארבע גפיים, ושאר עלובי החיים.

עם זאת לא מדובר בספר תיעודי, כאומר זו ספרות יפה.

אמדו בחר מבנה ספרותי מיוחד, ספירלי.

בכל פרק הוא חוזר לאותן דמויות וחושף בפנינו עוד מעט מידע, מדלג במעגלים ויוצר קשרים בין הדמויות והסיפורים.

בעיניי המבנה של הסיפור הוא כמו מנדלה. כביכול חוזר שוב ושוב על אותם דברים, רק כביכול.

כמו במנדלה, גם כאן, כל מעגל בפני עצמו הוא יפה, אבל היצירה השלמה היא שעושה את תחושת ה״וואו״

דבר מיוחד נוסף הוא שאנחנו לא יודעים יותר מדי על הדמויות כיחידים, הן כמעט אלגוריות למרות היותן ממשיות.

״בזכות עומק הדמויות המתוארות ברומן בעיקר כחלקיקי פסיפס, הסופר מונע מקוראיו להתרכז רק בגיבור זה או אחר. כל תווי הייחוד של הדמויות- אחת היא אם הם נוגעים לגילן, להשכלתן, למוצאן הלאומי, לשיוכן הגזעי, לתפיסותיהן הדתיות או הפוליטיות, לעיסוקיהן המקצועים, ליפי נפשן, לגסות רוחן או למראן החיצוני- מתגמדים תמיד בהשוואה לעליבות קיומן, למצוקה ולעוני.״

כך מסביר זאת רמי סערי, המתרגם, באחרית הדבר ואני כקוראת מסכימה איתו לחלוטין.

כוחו של הספר הזה נובע משני אלמנטים:

1.הוא פונה לכל מערכות החושים. אם בספר טוב רגיל אני יכולה לראות את ההתרחשויות, הרי ב״זיעה״ אני יכולה גם לשמוע, להריח ואפילו לגעת.

״החולדות חלפו, בלי שום אות פחד, בין הגברים העומדים בפתח חדר המדרגות החשוך. חשוך היה שם כך ביום ובלילה, וחדר המדרגות היתמר במעלה הבנין כמו צמח מטפס אשר גדל בתוך גזעו של עץ. במקום עמד ריח דומה לצחנת חדרו של מת, ריח בגדים מלוכלכים שהגברים לא הרגישו. כמו כן, התעלמו מן החולדות שעלו וירדו כמתחרות ביניהן בריצה, מתרוצצות ונעלמות בחשיכה.״

2. היכולת האמנותית של אמדו להתמיר כאב ועליבות ליופי. דווקא בהקצנה של העוני והסבל רואים את היופי האנושי. הצורך לדאוג לחיית מחמד, גם אם זו חולדה, הרצון לקרוא ספר, הרגישות למוזיקה ועוד.

כדי להסביר את שם הספר אצטט שוב את המתרגם:

״גוף האדם היה ועודנו סמל מובהק לאופן שבו הכלכלה הקפיטלסטית משתמשת באנשים, תובעת מהם את זיעת אפם ומוצצת את לשדם.״

על העטיפה של ״זיעה״:

הציור היפהפה של שרון פידל, אותו אתם יכולים לראות בראש העמוד הזה, הולם מאוד את רוחו של הספר. הדמויות חסרות הפנים, בשחור ולבן, על רקע השיכון העלוב אך צבעוני ועם זאת לא עצב מכה בי למראה העטיפה אלא תחושת חיים חזקים, בדיוק כמו הספר כולו.

לסיכום, אמדו משתמש באלכימיה הקסומה של האמנות ומפיק יופי מהכיעור.