כל הפוסטים במשולחן הכתיבה שלי

את המילים הבאות כתבתי לפני שנה בדיוק. רק שנה? נדמה לי שההלקאה רחוקה ממני הרבה יותר משנה. כמה משמח שזה נדמה כזיכרון רחוק, מטושטש ורך. את הצילום שמשדר בדיוק מה שאני מקווה שהמילים שלי משדרות, צילמה עירית רובינגר לרון. והוא רך, וענוג, הטשטוש המכוון מרעיד לי משהו בלב, רוצה להושיט

"אלוהים, תן לי שורת שיר אחת קטנה ביום, וגם אם לא יהיה לי נייר לכתוב אותה עליו, ולא תהיה לי מנורה לכתוב לאורה, אלחש אותה אל עבר שמיך הרחבים, בערב. אבל תן לי מדי פעם שורה אחת קטנה של שיר…. כשאני באה בערב הביתה, אני מרגישה (לעתים קרובות) שעברו עלי

אנה יקרה, קשה לי כל כך לכתוב לך היום, האמת שהיא קשה לי בכלל לכתוב היום. את לא מכירה אותי וגם לא תכירי אותי לעולם, ואני לעומת זאת, מכירה אותך, מכירה אותך היטב כפי שמכיר העולם כולו. כשכתבת את מילותייך האחרונות היית צעירה מילדיי, כשקראתי לראשונה את מילותייך הייתי צעירה

למה אני כותבת?

  תְּנִי לָאוֹר שֶׁלָּךְ לִזְרֹחַמְנַצְנֵץ בְּאִישׁוֹנֵי אֲהוּבַיִךְמְסַמֵּן אֶת הַדֶּרֶךְ לִילָדַיִךְתְּנִי לָאוֹר שֶׁבָּךְ לִשְׂמֹחַ,לְהִשְׁתּוֹבֵב כְּעוֹלָל חָפְשִׁי,לֹא פּוֹחֵד לִגְדֹּלאוֹ אֲפִלּוּ לִפֹּלתְּנִי לָאוֹר שֶׁבָּךְ לִפְתֹּחַלְבָבוֹת שֶׁנִּנְעֲלוּ בִּכְאֵבשֶׁשָּׁכְחוּ כֵּיצַד לִבְטֹחַאַל תַּסְתִּירִי פָּנַיִךְ מִמֶּנּוּאַתְּ הַלֹּא יוֹדַעַת,אוֹר שֶׁנֶּחְנַק מְכַבֶּה אֶת תָּאֵי הַשִּׂמְחָהתְּנִי לוֹ לִזְרֹחַהֵן לֹא שֶׁלָּךְ בִּלְבַד הוּאאוֹרוֹ שֶׁל כָּל אָדָםמַזְכֶּרֶת הוּאמֵאוֹר הַבְּרִיאָה.

משולחן הכתיבה שלי

משולחן הכתיבה שלי