פרוזה

על ספרו החדש של עומר ברק, ועל הסלון הספרותי שלי בנס ציונה

למעלה מחמש שנות המתנה השתלמו- ספרה השני של טלי כהן – צדק מצוין, לא פחות מקודמו, למרות שהוא שונה ממנו לחלוטין

עמוק, חכם, עצוב, ולעיתים משעשע.

שהרה בלאו היא שחרזדה של ממש. רק שבמקום לחכות ולדחות סיפוקים ללילה הבא, מצאתי את עצמי קוראת הכל כמעט ברצף.

האתגר הגדול ביותר שלי ברשומה זו הוא להסביר למה "אין מקום כזה" כל כך נפלא בעיניי.

לילך וולך מוכיחה שספרות טובה היא "איך" בשירות ה "מה"

על ספרה החדש של "גיל הראבן"