פרוזה

״פולשת״ נובלה בלשית, ספרה החדש של ארנה קזין הגיע אלי בדיוק בזמן. כמעט אפשר לומר שהיא פלשה אלי, או לפחות עקפה את האחרים הממתינים לתורם.

סיפורים קצרים, טומנים בחובם אתגר שונה מרומן, הן לקורא והן לכותב- להספיק להגיע עד ללב, לגעת בו, להשאיר השפעה כלשהי ולחזור לפני שיסתיים הסיפור. כקוראת,

ברונו שולץ היה צייר וסופר יהודי גליצאי, אשר הספיק להתפרסם לפני עליית הנאצים. חלק מיצירותיו נכתבו בגרמנית ואבדו. אחרות שרדו. הוא עצמו, למרבה הצער, נרצח

״ואז לא תהיה עצוב עוד לעולם״, ספרו של בטיסט בולייה( הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר מטעה, אך אל דאגה לא מדובר בתכונה רעה שלו כשהתחלתי

מה תפקידה של ספרות? או של אמנות בכלל? זו השאלה הראשונה שעורר בי הספר  ״הצמחונית״ שכתבה הסופרת הקוריאנית האן קאנג. אני לא בטוחה שאני יודעת

על כריכתו הקדמית של הספר ״הפלא של אנה״ מאת אמה דונהיו, (מחברת רב המכר ״החדר״), כתוב שהוא רומן היסטורי. נדמה לי שההגדרה המתאימה יותר היא

אני אוהבת ספרי פרוזה שנכתבו על ידי משוררים. הספרים ״את כל הילדים בעולם״ של טל ניצן, ״הארכיברית״ של ענת לוין, הם דוגמאות טובות ולא יחידות

על ספרה של יא ג׳סי וכוחה של הספרות

המלצה חמה על ספרו של ג׳ם לסטר ״שטום״ ( הוצאת תמיר/סנדיק)

על ספרו החדש של איאן מקיואן( הוצאת עם עובד)