פרוזה

״לכי, רצפי את הים״ הוא ספרה הרביעי של עדנה שמש(הוצאת הקיבוץ המאוחד). עוד לא קראתי את ספריה הקודמים, ״אמסטל״ ״דיונות החול של פריז״ ו״הוטל מלטה״,

״שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי״, ספרה החדש של ג׳ואנה קנון, הוא עוד בחירה נהדרת של הוצאת תמר סנדיק. לא ברור לי איך הם עושים

״היינו בני המזל״, ספרה של ג׳ורג׳יה האנטר(הוצאת מטר) הוא אמנם ספר שמתאר את קורותיה של משפחה יהודית בפולין, במהלך מלחמת העולם השניה, אבל הוא לא

״המורה לעברית״ הוא ספרה החדש של מאיה ערד, אשר יצא בהוצאת חרגול. מאיה ערד מוכיחה שוב את יכולתה לכתוב כך שכבר מהעמוד הראשון נוצרת תחושת

״אחותו של צייד המכשפות״ , ספרה של בת׳ אנדרדאון, לקח אותי למסע בתקופה אפלה, שאף פעם לא באמת התעכבתי ללמוד עליה, תקופת צייד המכשפות באנגליה

״מצילות״, ספרה השני של תמר לזר, סחף אותי למצולות, טלטל, ולבסוף הביא אותי אל חוף המבטחים של השלווה. מעט על העלילה של ״מצילות״ הדס היא

״הפרשה המסתורית בסטיילס״, ספרה של אגתה כריסטי, הוא הראשון בו היא מציגה בפני הקוראים את הבלש הבלגי הידוע, הרקול פוארו. הוא יצא לאור בתרגום מחודש

מדיאה, הטרגדיה היוונית הקלאסית היא אחת היצירות שלמדתי בתיכון וזכורות לי עד היום. זה היה בתקופה שהמציאות היתה פחות שקופה לנו. מקרים של רצח ילדים

״עיניהם צופות באלוהים״- ספרה של זורה ניל הרסטון, בתרגומה של רעות בן יעקב, יצא לאור בהוצאת ״הכורסא״ ואין מתאים ממנו לסכם  את 2017, שנת קריאה