קליפת אגוז

IMG_3987

ספרו החדש של איאן מקיואן, ״קליפת אגוז״ ( עם עובד)

הוא ספר מבריק, ובכל זאת אני לא בטוחה שאהבתי אותו.

מייד אסביר, אך ראשית מעט על העלילה:

טרודי בגדה בבעלה והיא חיה עם אחיו. השניים לא מסתפקים בכך אלא זוממים כיצד להיפטר מהבעל ולזכות בכספו.

עד כאן סיפור רגיל, לפחות בעולם הספרות, אלא שהסיפור הזה מסופר מנקודת מבטו של בנה של טרודי, העובר אשר ברחמה.

בניגוד לכל ריאליזם העובר לא רק שומע עוד ברחם, אלא אף מבין, בעל ידע עולם רב ומנסה בכל מיני תחבולות להשפיע על גורל אמו, אשר יקבע את גורלו שלו.

נקודת המבט הזו היא מבריקה ויוצרת מעין ריחוק משועשע למרות ששום דבר מהמתרחש בעלילה אינו מצחיק.

העובר כאמור יודע לא מעט על העולם, מאזין לתסכיתי רדיו ומעורב באקטואליה כמו גם באמנות.

מקיואן מפגין בספר וירטואזיות רבה, לרוב היא מעוררת הערכה, אך בשלב כלשהו היא עייפה אותי. יחד עם זאת לא עזבתי את הספר( ומי שמכיר אותי יודע שאין לי שום עכבות מהפסקת ספר שאינו מעניין אותי)

לקראת סוף הספר היתה לי הרגשה שאני צופה בתיאטרון אבסורד.

הכתיבה שלו שנונה ואינטליגנטית, הרעיון מקורי, ויחד עם זאת הבנתי שכדי לאהוב ספר הוא צריך לגעת לי בלב ולא רק בראש.

לסיכום- אם אתם מחובבי מקיואן, ואוהבים ספרות שנונה ואף צינית אתם תהנו ממנו.


Tagged , . Bookmark the permalink.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *