לפעמים מסלולי הקריאה שלי מצחיקים אותי. גורמים לי לחשוב שאולי אלוהי הספרים יושב למעלה ומשתעשע. הנה למשל, עד לא מזמן כל קשר ביני ובין לוויתן הסתכם בכך שבילדותי ונערותי הייתי משוכנעת שבגלגול הקודם הייתי דולפין( רק בגלל אהבתי הגדולה לים והריפוי שהוא טומן עבורי. לא באמת מאמינה בגלגולים). לפני כחודש
על ״שיבת הבית ונדודיו״ כתבתי בעבר כאן. אל ספרה זה של דיתי רונן, אני חוזרת מדי פעם, נותנת לאצבעות להחליט במקומי בצורה מקרית באיזה עמוד לפתוח אותו, העיניים קוראות והלב ננגע (יש מילה כזו? אם לא זה בדיוק הזמן להמציא אותה) כשחשבתי מהו השיר איתו אני רוצה לסיים את השנה
״תדמייני שאת כוכבת״ הוא שמו של ספר שיריה החדש של שולמית אפפל. (הוצאת פטל) לספרה הקודם קוראים ״פחות מאמת אין טעם לכתוב״ ונדמה שאין מוטו מדוייק יותר לשירתה הנוקבת, זו שלא עושה הנחות, לא לעצמה וגם לא לחיים או לקורא. היא לא מייפה, היא לא משאירה פתח לספק או למילוט,
ספרו של אלון ברזילי ״כמו בדרך אגב״ הגיע אלי בדיוק בזמן- רגע אחרי ששקלתי לצאת במכרז ״דרוש ספר מצחיק ו/או משמח״. ברצינות, כל כך הרבה ספרים טובים זכיתי לקרוא, וכמעט כולם עצובים. מה יהיה עם העצב הזה? רגע, אל תברחו, לקראת סוף השבוע הזה מצאתי לנו שיר יפה, נוגע ו-
שחר-מריו מרדכי הוציא עד כה שלושה ספרי שירה. השלישי שבהם, ״ מי בעניין שלנו״ יצא בהוצאת עם עובד, כפרס על זכייתו של שחר-מריו מרדכי בתחרות ״שירה על הדרך״ של עיריית תל אביב. בספר, אשר יצא בשנת 2013, שישה שערים שונים, ובפתחו של כל שער מצטט שחר-מריו מרדכי ציטוט יפה ורלבנטי לנושא השער.
זמן הוא תמונות צרובות, שירה של תמי לוריא כץ, הוא השיר הראשון מתוך ספר שיריה הקרוי בשם שיר זה,(הוצאת פרדס) והוא השיר אותו בחרתי לסופשבוע זה. ״זְמַן הוּא תְּמוּנוֹת צְרוּבוֹת הוּא פֶּצַע שֶׁנִּפְתָּח כָּל פַּעַם הוּא הַמִּלָּה שֶׁלִּי שֶׁצָּפָה בְּתוֹךְ הָרִיק הוּא הַתִּקְתּוּק הַקָּצוּב הַמְּמַכֵּר שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ כִּי אַחַר כָּךְ
אמצעים לראיית לילה הוא ספר שירה שכתבה ענת דוברת בן עזרא. מתוכו בחרתי לסופשבוע זה שיר ושמו תפארת. לשירה יש מאגר כלים מגוון וגדול שכולם נועדו לעשות דבר אחד- לעצור את הקורא, לומר לו- שים לב. יש כאן משהו. לפעמים זה משהו מרגש, או מפעים, לעיתים מכעיס ובוטה, אך תמיד
מאז שאני זוכרת את עצמי( קרוב ליובל שנים) אני שמה לב למילים, לאלו שנאמרות וגם לאלו שלא, מאמינה שלכל מילה יש משמעות, הרבה מעבר למשמעות המילונית.
20 שנה עבדתי במערכת החינוך. כמחנכת , כמורה לחינוך לשוני, כמדריכת מורות ורכזת חינוך לשוני.