
ברוח הספר התחילו לספר/אסנת גואז, אני רוצה לספר לכם סיפור אישי קצר.
לפני כעשרים וחמש שנים, כשלמדתי בסמינר הקיבוצים, נסעתי בכל בוקר ללימודים באוטובוס, נסיעה ארוכה ומייגעת, אבל למזלי, יחד איתי למדה חברה שגרה ממש לידי, כך שהנסיעה הלוך וחזור כשעה ויותר לכל כיוון הפכה ל״שעת סיפור״, כל דבר הפך בפינו לסיפור, לרוב מצחיק, והיינו מדמיינות איך יגיבו הבנות בכיתה כשנספר להם על אותה נוסעת אומללה שהסתירה את פיה בכף ידה בעוד נוסע אחר צועק לה כך שכל הנוסעים שומעים:״ אז מה, ז׳ניה? סידרו לך כבר את השיניים?״( נשבעת לכם, סיפור אמיתי)
כשהייתי מגיעה אחר הצהריים למתנ״ס בו עבדתי ומספרת לשאר המדריכים את חוויותי היו צוחקים :״ איך הכל קורה לך?״
שני עשורים אחר כך, נזפה בי מישהי ״ למה אצלך מכל דבר נולד סיפור? בסך הכל תפוחי אדמה התגלגלו מהמדף, ישר הדמיון שלך חייב להשתולל?״ את החלק הזה לא דמיינתי, היא באמת כעסה על זה.
אז זהו, שהיום אני מאוד אוהבת את התכונה הזו, היא הופכת לי את החיים לעשירים ומעניינים יותר, גם בנסיעות וגם בחיי היום יום מול תפוחי אדמה.
אסנת גואז טוענת בספרה, ואני מסכימה איתה, שסיפורים נמצאים בכל מקום, לא חייבים להמציא, אפשר פשוט למצוא.
אבל בואו נעשה רגע סדר.
״ התחילו לספר״ הוא ספר עיון, או אם תרצו, ספר הדרכה, שמיועד למי שמעוניין לקדם אג׳נדות ומטרות שיווקיות.
הטענה של גואז היא שסיפורים הם כלי מצויין לקידום מטרות אלה, וכי כל אחד יכול לעשות בהם שימוש.
הספר מחולק לשלושה חלקים.
בראשון היא מסבירה, ומוכיחה בעזרת דוגמאות רבות ומגוונות, כי סיפורים עובדים. עובדים בשכנוע, ביצירת הזדהות, בפנייה לרגש שעוקפת הגיון ועוד ועוד.
בחלק השני היא מסבירה ומדגימה מהו סיפור טוב. הכוונה היא לסיפור טוב בהקשר השיווקי קידומי, אם כי הכללים נכונים בגדול גם להיבט האמנותי.
בחלק השלישי והאחרון מדגימה הכותבת איך מוצאים ורותמים סיפור לצורך קידום מטרה.
לאורך הספר כולו מיישמת גואז את הכלל שאומר:״ אל תגיד לי, תראה לי״
כך למשל נפתח הספר בסיפור אישי עם נגיעה ישירה ומדוייקת לכל בלוטות הרגש, ורק אחר כך נשלף הכובע האקדמי( ויש לא מעט ממנו לאורך כל הספר, לעיתים אפילו הרגשתי עומס קל של מונחים)
הפתיחה הזו מראה לקוראים שני דברים- הן את כוחו של סיפור מרגש, והן את העובדה שהכותבת יודעת להגיש סיפור.
את החלק הראשון קראתי בהנאה והסכמה נלהבת. אני מאמינה גדולה בכוחו של סיפור, כוחו לקדם, ללמד, ואפילו לטפל, ובהזדמנות זו אני ממליצה לכם מאוד לקרוא את הספר ״קולו של מילטון״ שכתב סידני רוזן, על דרך הטיפול באמצעות סיפורים של אחד מגדולי המטפלים בעיניי, מילטון אריקסון.
את שני החלקים האחרונים בספר ״התחילו לספר״ השתדלתי, ונדמה לי שהצלחתי, לקרוא בעיניו של קהל הקוראים המיועד של הספר.
החלוקה של סוגי הסיפורים לקטגוריות וסכמות יכולה להועיל, אך הקורא חייב לזכור שהספר לא יכול ואינו מתיימר להחליף תרגול אמיתי, כלומר עשייה.
החלק השלישי לא פשוט, הוא דורש עבודה רצינית, כמעט סיזיפית, אבל הדרך היחידה ללמוד שחייה היא במים, ולכן הספר הזה יכול לשמש כמתרגל, או כבסיס להזמנת שירותיה של המחברת בליווי עסקי.
אני מדגישה שוב שמדובר בתרגול לצורך כתיבה של תוכן שיווקי ולא כתיבה אינטואיטיבית או אמנותית, אל תערבבו בין הכלים, שלא תמות לנו הכתיבה האמנותית 🙂
את הספר מלווה אתר( קישור בתחתית הפוסט) שבו תוכלו למצוא את רשימת הקישורים והדגמות לפי סדר הופעתם בספר.
אני ממליצה לא לדלג עליהם. הם חלק חשוב בהבנה ותרגול.
הערת הסתייגות קטנה- הספר מוגש כמו הרצאה סיפורית ויש לזה יתרונות וחסרונות, היתרון הוא שניתן לזהות את הקול האישי של הכותבת, ותחושת המעורבות של הקורא גבוהה, דבר שלא קל להשיג בספר עיון. יחד עם זאת בחלק מהמקומות, זה נעשה פמיליירי מדי לטעמי. הייתי מורידה קצת את הפניות כמו- ״אתם איתי?״
או- ״מה זה, אתם שואלים? נפלתי על הראש?״
מצד שני, יש קוראים שזה בדיוק מה שישמור אותם ערניים וממוקדים גם בחלקים האקדמיים.
לסיכום, אם אתם רוצים להתחיל לכתוב תוכן שיווקי הספר הזה הוא התחלה טובה.
והנה הקישור לאתר הספר
מסקרן …..