״שריקה באפלה״ הוא ספר על הקושי לשחרר, באימהות בפרט ובחיים בכלל.
״שריקה באפלה״ הוא ספרה השני של אמה הילי(תרגום שי סנדיק. הוצאת תמיר//סנדיק).
ספר הביכורים של אמה הילי היה ״אליזבת איננה״.
לא קל להיות אחיו הצעיר של ספר מדובר ומוצלח כל כך.
אני מניחה שגם לא קל לכתוב ספר שני אחרי שספר הביכורים יוצר רף ציפיות גבוה כל כך.
״שריקה באפלה״ הוא ספר טוב, מעורר מחשבה ורגש.
למיטב זכרוני קצב הקריאה שלי ב״אליזבת איננה״ היה מהיר יותר מאשר ב ״שריקה באפלה״.
אולי הספר מכתיב זאת, ואולי זה קשור אלי. כך או כך, אמה הילי הוציאה תחת ידיה ספר אשר מבלי להשוות אותו לקודמו הוא טוב, אמיץ ומשאיר תחושות אופטימיות בסיומו.
המשפט האחרון לא מובן מאליו כלל כשמדובר בהוצאה הזו:)
מעט על העלילה של ״שריקה באפלה״ ללא ספוילר:
לאנה בת החמש עשרה ואמה, ג׳ן, נוסעות יחד לחופשת ציור.
לאנה נעלמת באמצע החופשה ונמצאת רק אחרי ארבעה ימים כשהיא פצועה, רטובה ולטענתה הלכה לאיבוד ולא זוכרת כלום.
על כל שאלות המשטרה, הרופאים והוריה לאנה משיבה ב״אני לא זוכרת״.
מה קרה ללאנה? האם נחטפה? ברחה? ניסתה להתאבד?
לאנה היא לא סתם עוד נערה מתבגרת. היא מתמודדת עם דיכאון, אם כי כנראה דיכאון קל, שכן יש אמנם פסיכאטר שמטפל בה, אך אין איזכור לתרופות או אשפוז וסך הכל עד להעלמות היא מתפקדת.
מי שמתקשה לתפקד היא דווקא ג׳ן, ובמיוחד לנוכח העובדה שאין לה תשובות.
פרט מעניין: אמה הילי היתה נערה שסבלה מדיכאון. כיום היא אם צעירה בשנות השלושים לחייה. את הספר בחרה לכתוב דווקא מזווית הראייה של האם ולא של הנערה.
״שריקה באפלה״ הוא לא ספר על דיכאון, למרות הנוכחות שלו בספר.
בעיניי הוא הרבה יותר ספר על אימהות ובנות, והקשר הכל כך מיוחד, פגיע מאתגר ומתגמל הזה.
״שריקה באפלה״ הוא ספר על הפחדים שההורות מזמנת והדרכים השונות להתמודד איתן. שונות בין הורה להורה ובעיקר בין אם לאב.
״שריקה באפלה״ הוא ספר על הקושי לשחרר, באימהות בפרט ובחיים בכלל.
על אמונות שונות, על פריכותה של נפש האדם, על החיים ונצחונם.