ההצלחה הגדולה של אגתה כריסטי לא נובעת רק מיכולתה לרקום עלילות מפתיעות ולשחק מול הקורא כמו שחקנית שח מט משובח, אלא בעיקר מיכולתה להכנס למהלכי הנפש של הדמויות, ולתאר אותם בצורה עמוקה ומבריקה.
״ארץ עיר ילדה״, ספר הביכורים שא אביגיל קנטורוביץ החזיר אותי 21 שנים לאחור, אל התקופה בה הייתי מאושפזת במחלקה להריון בסיכון גבוה.
״המגדל של גוסטב״, ספר הילדים של מאיה גז, (הוצאת רימונים) הוא קסם מהנה לכל המשפחה.
״רגע לשלושים״, ספרה של שירי צוק, הוא הוכחה לכך שספר יכול להיות קליל ועם זאת אינטליגנטי
״הרחק מעצי התרזה״. הוא ספר מכמיר לב על חמלה וחרטה, על בחירות ומחירים, וכמו כל ספר מצוין הוא כנראה יגרום לכם לבדוק איך משתקפים חייכם בפריזמה שלו.
״על שפת הים בקצה העולם״ הוא אחד הספרים המיוחדים וחזקים שקראתי מזה זמן רב, והוא רחוק מלהיות פסטורלי או אפילו נעים.
הוא מכאיב, פצוע ופוצע, ועם זאת מלא חמלה ואהבה, וקצת תקוה.
אני רוצה שכל מי שאני אוהבת יקרא את הספר הבלתי נשכח הזה, שמתחיל כתחושת חלב ודבש ואחר כך לופת ולא עוזב.
״ יזכור לנרצחות ״ שכתבה חן אליה, דייק לי את הכאב. בשקט נוקב, בדומיה שורטת ופוצעת הכריחה אותי לעצור הכל, ולתת לו מקום, לפצע הזה של כולנו.
״להיאחז בענף הקרוב״ הוא ספר השירה השני של עידית ברק (הוצאת פרדס). אמנם אהבתי גם את הראשון, אך אין ספק כי השני הוא קפיצת מדרגה משמעותית. התקשיתי לבחור מתוכו, ובכל זאת צומצמה הבחירה לבסוף לשניים. עד הפעם הבאה
״מותו של אהרון אלקלעי״ מתחיל במוות, אבל הוא סיפור על החיים, על האפשרויות וההחמצות.
״אולי בחיים אחרים״ הוא ספר הביכורים של מיכל צינמון-פירון(הוצאת מודן), אבל אילו היו אומרים לי שזהו ספרה השלישי הייתי מאמינה. הוא חף מכל בוסריות, או
״המשחק 2״, ספרה החדש של דנה אבירם,(הוצאת רימונים) הגיע אלי שנה ורבע לאחר שסיימתי לקרוא את קודמו, ״המשחק״. זה מה שכתבתי אז: ״הבעיה היחידה שלי
