פרוזה

זה סיפור על בתים, הבית שבו גדלנו, הבית שאנחנו בוחרים לחיות בו, ואם יש מזל הבית הכי חשוב הוא שלנו בתוך עצמנו.

״קורות הולכת הרגל״ החליק לי בגרון בקלילות, בזמן שהחלמתי מהקורונה, בזכות הכתיבה השנונה של דבורה דויטש.

לצד העצב "פעמונים של מאי" מתובל בהרבה חסד, חמלה ומעט הומור

בין עבר להווה, בין מצריים לישראל, נרקמת עלילה מרתקת בספרה של אילה דקל.

קליל מהנה ובכל זאת לא מטופש? יש דבר כזה.

"עד שהגשם יחזור"/ סלעית שחף פולג- עוד הברקה מעולה של הוצאת "שתים"

אשמה, סודות, בגידות, וכל זה על רקע של היסטוריה דרמטית.