״סיפורים לפני השינה לילדות מורדות״ הוא אחד המקרים הנדירים בהם ספר מרגש אותי עוד לפני שקראתי אותו. לפני שאסביר רק אציין שגם כשקראתי אותו הוא
״מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים״ הוא ספרה הראשון של לזלי ננקה ארימה, ואני כל כך מקווה שהיא תכתוב עוד ספרים והם יתורגמו לעברית! מהרגע
״לילה בצומת״, ספרו של ז׳ורז סימנון,(הוצאת עם עובד) בתרגומה של רמה איילון, הוא, לטעמי, אחד הטובים ביותר בסדרת הפקד מגרה. הסופר הבלגי הידוע, שספריו החלו
״השחר של גאיה״, הוא ספרה הראשון של שגית אמת. הוא יצא לאור לפני שמונה עשרה שנה, הרבה לפני אחיו המופלא ״ימים לראות״, אבל איכשהו קרה
״שנת השועל״, ספר הביכורים של רות עפרוני, נקרא בכותרת המשנה שלו ״רשימות מהיומן של אישה כמעט נורמטיבית״ נדמה לי שזה חלק עיקרי בסוד הקסם שלו.
״עורי שפת עבר״ היא אסופת שירים בעריכת לאה צבעוני. כל השירים באסופה, שמונה מאות ושבעים במספר (חמש מאות ארבעים ושבעה יוצרים) עוסקים בשפה העברית. האסופה
״שקר אמיתי״ הוא ספרה החדש של א׳ לוקהארט. יש לה עניין מיוחד כנראה בשקרים ואמיתות, שכן ספרה הקודם הוא רב המכר ״היינו שקרנים״. מאחר ובעטיפה
השיר שבחרתי השבוע הגיע אלי מחברה בוואטס אפ, ומייד אצתי לחפש את ״הספלין של פריז״ מתוכו לקוח השיר, ספרו של המשורר הצרפתי שארל בודלר, בתרגומו
״צבים כל הדרך למטה״ הוא ספרו החדש של ג׳ון גרין( הוצאת הכורסא) את ספרו הידוע ביותר ״אשמת הכוכבים״ סרבתי לקרוא מאחר ויש גבול לכמות העצב
״זאת אני, איווה״ הנובלה החדשה של גלית דהן קרליבך( הוצאת רני גרף) היא הזמנה להליכה על הקצה, או נכון יותר להתבוננות נטולת שיפוטיות במי שמתהלכת
״לכי, רצפי את הים״ הוא ספרה הרביעי של עדנה שמש(הוצאת הקיבוץ המאוחד). עוד לא קראתי את ספריה הקודמים, ״אמסטל״ ״דיונות החול של פריז״ ו״הוטל מלטה״,
״איגרת אל הילדים״ הוא חגיגה לשוחרי השירה העברית. זו הכתובה, זו המולחנת ומושרת. שבע שנים אחרי ״עיר ובהלות״, יוצא כעת ספרו החדש של אלי אליהו
