״הילדים צוחקים״ הוא ספר במיוחד במינו. קטן, אבל ענק, לילדים, אבל עוד יותר למבוגרים. מצחיק, עצוב, ומעל לכל- אופטימי. הוא נכתב על ידי זכריא תאמר,
״לאן שנצוף שם בית״ הוא ספר שיריה החדש, והשני של מיה טבת דיין. כמו רבים מאוד, גם אני חיכיתי לספר הזה מאז שקראתי את ספר
ספרי ילדים טובים הם קסם, הם מצליחים לשבות אליהם הן את הילד והן את המבוגר הקורא לו/איתו. יש דרכים רבות להשיג את הקסם הזה. אחת
״האריה שבפנים״, הוא ספר חדש בהוצאת כנפיים שמקפידה להוציא ספרי איכות לילדים. את הספר כתבה רייצ׳ל ברייט, אייר ג׳ים פילד ותרגמה גליה אלוני דגן. כולנו
״המורה לעברית״ הוא ספרה החדש של מאיה ערד, אשר יצא בהוצאת חרגול. מאיה ערד מוכיחה שוב את יכולתה לכתוב כך שכבר מהעמוד הראשון נוצרת תחושת
״אחותו של צייד המכשפות״ , ספרה של בת׳ אנדרדאון, לקח אותי למסע בתקופה אפלה, שאף פעם לא באמת התעכבתי ללמוד עליה, תקופת צייד המכשפות באנגליה
״ברית הנישואים״, ספרה של מישל ריצ׳מונד מסווג על פי העטיפה הקדמית כמותחן. אני חוויתי אותו כספר שמתהלך בין מחוזות הדיסטופיה לאלה של מותחן. מכאן נובעים
״לעצמי״ הוא שיר נוסף שאהבתי מאוד מתוך הספר המרגש ״הבוקר בא תמיד״ של שיבטה טויו, עליו כתבתי כאן כשקראתי אותו חשבתי לעצמי, זהו קסמה של
״מצילות״, ספרה השני של תמר לזר, סחף אותי למצולות, טלטל, ולבסוף הביא אותי אל חוף המבטחים של השלווה. מעט על העלילה של ״מצילות״ הדס היא
״בית מלאכה לגעגוע״ הוא מפעל שמוכר לי היטב. לפעמים נדמה לי שנולדתי עם בלוטת געגוע שנמצאת בפעילות יתר תמידית. פעם חשבתי שגעגוע הוא מצב שקשור
״הפרשה המסתורית בסטיילס״, ספרה של אגתה כריסטי, הוא הראשון בו היא מציגה בפני הקוראים את הבלש הבלגי הידוע, הרקול פוארו. הוא יצא לאור בתרגום מחודש
״שמש שקהלת לא ידע״ הוא ספר שיריה השלישי של סיון הר- שפי. (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מתוכו בחרתי שיר שדיבר לי במיוחד בסוף שבוע זה. שיר
״אוצר מילים״ הבית לאוהבי המילה הכתובה
