פרוזה

מירה מגן היא בית ספר מרהיב לבניית דמויות ולשימוש מענג בשפה.

"הילד בחלון" הוא לא ספר קל, אבל מרגע שהתחלתי לקרוא בו לא יכולתי להניח אותו, והדיון בנושאים שהוא מעלה חשוב.

זה סיפור על בתים, הבית שבו גדלנו, הבית שאנחנו בוחרים לחיות בו, ואם יש מזל הבית הכי חשוב הוא שלנו בתוך עצמנו.

״קורות הולכת הרגל״ החליק לי בגרון בקלילות, בזמן שהחלמתי מהקורונה, בזכות הכתיבה השנונה של דבורה דויטש.

לצד העצב "פעמונים של מאי" מתובל בהרבה חסד, חמלה ומעט הומור

בין עבר להווה, בין מצריים לישראל, נרקמת עלילה מרתקת בספרה של אילה דקל.

קליל מהנה ובכל זאת לא מטופש? יש דבר כזה.