״שירת המסע״ של גיל אלון

״שירת המסע״ של גיל אלון הוא לא רק ספר שירה, אלא גם ספר סיכום מסע מיוחד במינו.

גיל אלון הוא אמן רב תחומי, זמר, שחקן, במאי.  היה המנהל האמנותי של תאטרון עכו.

בנוסף לכך הוא גם זן מאסטר, שפועל ומלמד בארץ ובעולם.

המסע שלו התחיל בסוף שנת 99, כשנסע ללמודי המאסטר זן בודהיזם במזרח הרחוק.

במקביל נשלח על ידי משרד החוץ  לשגרירויות ישראל במזרח הרחוק שם הנחה סדנאות תיאטרון לשחקנים מקומיים וביניהן סדנא בשיתוף עם נסיכה ממשפחת המלוכה.

המסע שאמור היה להמשך שנה התארך לשמונה שנים שהתפרסו על פני כל היבשות חוץ מאפריקה.

באופן טבעי, אדם שהוא אמן, ומאסטר זן, הופך כל מסע חיצוני למסע פנימי.

ההתבוננות היא תמיד במעגלי חוץ פנים.

במשך שמונה שנות המסע הכפול הזה כתב גיל אלון שירים והתוצאה היא הספר ״שירת המסע״ שיצא בהוצאת ״עולם חדש״

הכתיבה של גיל אלון אינטואיטיבית, ולכן גם אינה תקשורתית במיוחד.

לא קל היה לי לקרוא. חלק לא מועט מהשירים גרמו לי להרגיש כמו בפעמים הראשונות בהן ביקרתי כילדה במוזיאון תל אביב( זכיתי ללמוד בבית ספר שבמסגרתו ביקרנו שם אחת לחודשך וראיתי אמנות מודרנית.

ניסיתי להבין, ללא הצלחה.

אלא ששירה לא חייבים להבין. רק להרגיש.

ואם כבר מדברים על רגשות. אני מתנצלת מראש, גם השבוע הרגשות שמעלה השיר הנבחר אינם נעימים במיוחד. עצב וכעס.

בכלל, נדמה שרוב השירים הטובים, כמו רוב הספרות לא נוצר מתוך עונג או התפעמות.

למה? זו שאלה מצוינת. לא בטוחה שיש לי תשובה עליה.

השיר שבחרתי מתוך ״שירת המסע״ נכתב על ידי גיל אלון באפיה אשר בסמואה. מתברר שיש מקום כזה:)

אֲנָשִׁים מְגָרְשִׁים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מְעַנִּים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מְסַגְּפִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים אוֹנְסִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים קוֹרְעִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים רוֹגְזִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מְלַכְלְכִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים קוֹבְרִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מַשְׁכִּימִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים מְנַשְּקִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים קוֹנִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים נִגְמָרִים אֲנָשִׁים
אֲנָשִׁים נִגְמָרִים אֲנָשִׁים

לא קל. אמרתי לכם. עצוב ומכעיס.

לא מקרי בעיניי שהוא בחר במילה אנשים ולא בני אדם.

המקצב של השיר מעביר תחושה של מצעד, או אולי של מונוטוניות הסבל בחיים.

רק בקריאה שניה שמתי לב לשורה החיובית היחידה:

״אֲנָשִׁים מְנַשְּקִים אֲנָשִׁים״

למה הכניס אותה? האם רצה לומר ״אני שם לב גם לחיובי, אבל הוא כל כך מועט״?

ומה אומרת השורה על אנשים משכימים?

כאמור, לא הכל ברור, גם לא צריך להיות

בעיניי הפרופורציות הן אחרות, בכל חדר חשוך יש לפחות נר אחד, על כל אדם שגורם סבל יש לפחות שניים מלאי חמלה ועשייה חיובית

אבל ביום שבו, אני צופה בכתבה המצורפת כאן, מתוך ״הצנרת״ על עורכת דין שאיבדה כל צלם אנוש קשה לי שלא להחנק ולרצות לצעוק:

״אנשים נגמרים אנשים״